לפנינו משנה ג' בפרק ד' של מסכת ראש השנה, העוסקת בתקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש. פותחת המשנה: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד" - במקור נהגה מצוות ארבעת המינים בבית המקדש כל שבעת ימי החג, ואילו מחוץ לבית המקדש ביום אחד בלבד.
יסוד החילוק בכתובים:
"ולקחתם לכם ביום הראשון" - והכתוב מונה את ארבעת המינים. זהו הדין הנוהג מחוץ לבית המקדש: ביום הראשון בלבד.
"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" - השמחה לפני ה' היא בבית המקדש, והכוונה לשמוח עם ארבעת המינים כל שבעת הימים.
נמצא, שמן התורה נוטלים בבית המקדש לולב ואתרוג כל שבעת הימים, ומחוץ לבית המקדש ביום הראשון בלבד. ולעניין שבת: בשני המקומות נטלוהו במקורו אף בשבת, כאשר חל היום הראשון בשבת.
תקנות רבן יוחנן בן זכאי:
ממשיכה המשנה: "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי" - רבן יוחנן בן זכאי, שחי באותו הדור, תיקן שתי תקנות:
"שיהא לולב ניטל במדינה שבעה" - שיהיו ארבעת המינים ניטלים בכל מקום כל שבעת הימים, אף שמן התורה לא נצטוו בכך אלא בבית המקדש. וטעם הדבר: "זכר למקדש" - זיכרון למנהג שנהג בבית המקדש.
"ושיהא יום הנף כולו אסור" - שכל יום הנפת העומר יהיה אסור באכילת התבואה החדשה, כפי שיתבאר.
ביאור עניין יום הנף:
יום הנף הוא ט"ז בניסן, היום השני של פסח, שבו הובא קרבן העומר. ההנפה אינה אלא חלק מן התהליך, אך כך נקרא היום כולו. הבאת העומר היא המתירה את אכילת התבואה החדשה, ואותה הבאה יכולה הייתה להיעשות בכל שעה משעות היום.
נשאלת השאלה: בזמן שאין בית המקדש קיים, מאימתי מותרת התבואה החדשה באכילה? התורה אומרת "עד עצם היום הזה", כלומר עד בואו של אותו יום עצמו אין לאכול מן התבואה החדשה, ומשהגיע היום - הותרה. מכאן, שבהיעדר בית מקדש ובהיעדר קרבן, ראוי היה שתהא מותרת כבר מתחילת היום, עם זריחת השמש.
על כן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שכל יום ט"ז יהא אסור באכילת התבואה החדשה. וטעם הדבר מבואר בגמרא: שמא ייבנה בית המקדש במהירות, ביום אחד, ויוכלו להביא את הקרבן, ויסבור אדם שהתבואה מותרת מתחילת היום, בעוד שלמעשה כבר קיים בית המקדש ועליו להמתין עד הקרבת הקרבן. כדי שלא יאכל בבוקר קודם שהוקרב הקרבן בפועל, אסר את היום כולו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שתי תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן: נטילת לולב שבעה ימים בכל מקום זכר למקדש, ואיסור אכילת התבואה החדשה בכל יום הנף, מחשש שייבנה בית המקדש ויבואו לאכול קודם הקרבת העומר.