ראש השנה, פרק ג', משנה ד'. המשנה הקודמת תיארה כיצד היו תוקעים במקדש בשופר ובחצוצרות בראש השנה, ואילו משנתנו דנה בתקיעת החצוצרות והשופר בתעניות. התעניות עצמן מתוארות במסכת תענית: בשלב מסוים, כאשר אין די גשמים, עורך הציבור תפילות מיוחדות ותעניות, וכחלק מתהליך זה אף תוקעים בחצוצרות. במקדש היו תוקעים בחצוצרות יחד עם השופר, וזהו העניין שמשנתנו באה לתאר.
לשון המשנה ופרטיה:
"בתעניות - בשל זכרים כפופים" - השופרות ששימשו בתעניות היו קרני אילים, שהן כפופות, מעוקלות ומסובבות.
"ופיהם מצופה כסף" - הפייה, שאינה במקום הנחת הפה ממש אלא סמוך לו, מצופה כסף.
"ושתי חצוצרות באמצע" - שתי החצוצרות עומדות במרכז והשופרות משני הצדדים. יסוד הדבר בפסוק "בחצוצרות וקול שופר", שנקט חצוצרות בלשון רבים ושופר בלשון יחיד; ואף שכאן אין שופר יחיד, מציבים את השופרות משני צדי החצוצרות. טעם העמדת החצוצרות באמצע: הן עיקרו של היום - בתעניות התקיעה העיקרית היא בחצוצרות, ורק במקדש הוסיפו והעמידו שופרות משני הצדדים.
"שופר מקצר וחצוצרות מאריכות" - באופי התקיעות: השופר משמיע תקיעה קצרה יותר, ואילו החצוצרות מאריכות בתקיעתן, כדי שיישמע קולן של החצוצרות בפני עצמו.
"שמצוות היום בחצוצרות" - המצווה העיקרית של היום היא בחצוצרות ולא בשופר.
מקור הדין בתורה:
דין זה מבוסס על הפסוק בבמדבר: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם - והרעותם בחצוצרות". כאשר יוצאים למלחמה בארץ כנגד האויב, יש לתקוע בחצוצרות. מכאן שבשעת צרה התקיעה היא בחצוצרות, ובמקדש היו מוסיפים על כך אף את השופר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר התקיעות בתעניות: שופרות של קרני אילים כפופים שפיהם מצופה כסף, שתי חצוצרות באמצע ושופרות משני הצדדים, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות - הכול משום שמצוות היום היא בחצוצרות, כנלמד מן הפסוק "והרעותם בחצוצרות".