ראש השנה, פרק ג', משנה ג'. משנה זו ממשיכה את הדיון בשאלה מאיזו בהמה ומאיזה סוג של קרן יש לעשות את השופר הנתקע בראש השנה.
לשון המשנה:
"שופר של ראש השנה של יעל, פשוט" - שופר של ראש השנה נעשה מקרנו של היעל, שהוא מין של עז בר, והוא "פשוט", כלומר ישר, בניגוד לקרנו של האיל שהיא מעוקלת.
ראוי להצביע על כך שבהמשך נמצא כי רבי יהודה חולק על משנתנו וסובר שבראש השנה יש לתקוע דווקא בשופר של איל, וכך אנו פוסקים למעשה. שורש המחלוקת נעוץ בנקודת מבט שונה על אופן עמידתו של האדם בתפילת ראש השנה:
התנא של משנתנו: הקרן צריכה להיות ישרה, על יסוד העיקרון "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" - ככל שמחשבתו ודעתו של האדם פשוטה וישרה יותר בראש השנה, כך מוטב.
רבי יהודה: הקרן צריכה להיות כפופה, שהיא קרנו של האיל, על יסוד העיקרון "כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי" - ככל שדעתו של האדם כפופה ונכנעת יותר בראש השנה, כך מוטב. הקרן הכפופה מעידה על אותה כפיפה והכנעה.
השופר כפי שהיה נתקע בבית המקדש:
המשך המשנה מתאר את השופר כפי שהיה נתקע בבית המקדש בלבד:
"ופיו מצופה זהב" - הגמרא מבהירה שאין הכוונה שהציפוי היה על הפה ממש, שהרי אז היה התוקע תוקע בזהב ולא בשופר, אלא ברצועה הסמוכה לפה, ואילו פיו של התוקע נח על השופר עצמו ולא על הזהב.
"ושתי חצוצרות מן הצד" - בבית המקדש עמדו שתי חצוצרות של מתכת משני צדדיו של התוקע בשופר. "השופר מאריך והחצוצרות מקצרות" - קול השופר היה נמשך מעבר לקול החצוצרות, ואילו קול החצוצרות היה קצר יותר, כדי שיישמע בסופה של התקיעה קול השופר לבדו, שהרי מצוות היום היא בשופר.
ומדוע מלווים את השופר בחצוצרות? משום שנאמר בתהילים: "בחצוצרות וקול שופר, נריע לפני ה'" - החצוצרות הן חצוצרות של מתכת, ומכאן שבבית המקדש מלווים את תקיעת השופר בחצוצרות. אולם מחוץ לבית המקדש, כמובן, אין נוהגים כן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלדעת התנא שופר של ראש השנה הוא של יעל ופשוט, ולדעת רבי יהודה - של איל וכפוף, וכך הלכה; ושורש המחלוקת בשאלה אם דעתו של האדם בראש השנה צריכה להיות פשוטה או כפופה. עוד למדנו את תיאור השופר במקדש: פיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצד, כשהשופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שכן מצוות היום בשופר.