ראש השנה, פרק ד', משנה ב'. במשנה הקודמת עמדנו על שיטת הרמב"ם, שכאשר ראש השנה חל בשבת מותר לתקוע בשופר לא רק בבית המקדש, אלא בכל מקום שבירושלים. על פי שיטה זו נבאר אף את משנתנו.
היתרון שאינו מפורש במשנה:
הגמרא מציינת כי לשון המשנה חסרה בתחילתה, שכן קיים יתרון מובנה לירושלים על פני יבנה - או על פני כל מקום אחר שבו שכן הסנהדרין - בעניין תקיעת שופר בשבת: בירושלים תקעו לא רק במקום מושבו של בית הדין, אלא אף שלא בפניו, ואילו ביבנה לא תקעו בשבת אלא בפני בית הדין בלבד. יתרון זה אינו נאמר במפורש במשנתנו, והוא עולה יפה עם דעת הרמב"ם, שלא בבית המקדש בלבד תקעו בשופר בשבת, אלא בכל ירושלים.
לשון המשנה:
"ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה" - מלבד היתרון שנותר סתום במשנתנו, שבירושלים ניתן לתקוע אף שלא בפני בית דין, יש לה יתרונות נוספים על יבנה: "שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעין". כל עיר שמחוץ לירושלים, המקיימת את ארבעת התנאים הללו, אף בה תוקעים:
"רואה" - שרואה בפועל את ירושלים, להוציא עיר היושבת בעמק, שאף שהיא קרובה, אין ירושלים נראית ממנה.
"ושומעת" - שנשמעת בה תקיעת השופר שבירושלים, להוציא עיר היושבת בראש ההר, הרואה את ירושלים אך אינה שומעת אותה.
"וקרובה" - שהיא בתוך התחום, כלומר בתוך אלפיים אמה מירושלים.
"ויכולה לבוא" - שאפשר להגיע ממנה לירושלים, ואין נהר או מכשול החוצץ בדרך.
"וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד" - ביבנה, מקום מושבו של הסנהדרין, לא תקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת אלא בפני בית הדין בלבד, ולא בשום מקום אחר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יתרונותיה של ירושלים על פני יבנה בתקיעת שופר בשבת: היתרון האחד, שאינו מפורש בלשון המשנה, שבירושלים תקעו אף שלא בפני בית הדין; והיתרון הנוסף, שאף בעיר שמחוצה לה תוקעים, ובלבד שהיא רואה, שומעת, קרובה ויכולה לבוא. ואילו ביבנה לא תקעו אלא בפני בית הדין בלבד.