לפנינו משנה ב' בפרק א' במסכת ראש השנה. במשנה הקודמת למדנו כי ארבעה ראשי שנים הם, ואף משנתנו נוקטת במניין של ארבעה: ארבעה זמנים בשנה שבהם נידון העולם, כל זמן וזמן על עניין אחר.
ארבע עתות הדין:
בפסח - על התבואה: נגזר כמה תבואה תהיה בעולם.
בעצרת - על פירות האילן: נידון מה יעלה בגורלם.
בראש השנה, באחד בתשרי - "כבני מרון": כל באי העולם עוברים לפני הקב"ה כצאן העוברות זו אחר זו, שנאמר: "היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם" - הוא הדן את כולם.
בחג הסוכות - על המים: נידון העולם על הגשמים.
הקרבנות המבטאים את הדין בשלושת הרגלים:
בשלושת הרגלים הללו - פסח, שבועות וסוכות - אנו מביאים קרבנות המייצגים את עניין הדין של אותו זמן:
בפסח - קרבן העומר: הבא מן השעורים, ומבטא את היותנו עומדים להישפט על התבואה.
בשבועות - שתי הלחם: הבאים מן התבואה החדשה ועשויים מן החיטים. ולפי דעה אחת, עץ הדעת חיטה היה, ומשום כך יש לחיטה זיקה להיותה פרי מסוג מסוים - וכנגד זה אנו נידונים על פירות האילן.
בסוכות - ניסוך המים: מצווה מיוחדת לנסך מים על גבי המזבח בבית המקדש, שכן בזמן זה נידונים אנו על המים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבע עתות הדין - בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה על כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון, ובחג על המים - ואת הקרבנות שברגלים המבטאים כל אחד את עניין הדין שבזמנו: העומר, שתי הלחם וניסוך המים.