ברוכים הבאים למסכת ראש השנה. המסכת עוסקת הן בדיני ראש השנה והן בדיני ראש חודש - בקביעה מתי יתחיל החודש החדש ובאיזה יום ייקבע. הצורך בכך נובע מכך שהקפת הירח את כדור הארץ אורכת עשרים ותשעה ימים וחצי ועוד מעט, ולפיכך יכול החודש להימנות עשרים ותשעה ימים או שלושים ימים. קביעה זו היא מן הנושאים שבהם נעסוק בפרק הראשון של המסכת.
המשנה הראשונה, בפרק א', עוסקת בסוגים שונים של ראש השנה - ולא רק בראש השנה המוכר לנו, החל באחד בתשרי. לשון המשנה: "ארבעה ראשי שנים הם" - ארבעה מועדים שונים, כל אחד מהם ראש שנה לעניין אחר.
"באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים":
למלכים - הכוונה למניין שנות מלכותו של המלך, שעל פיו היו מתארכים את השטרות. מלך שעלה לכסאו באמצע השנה, משעבר האחד בניסן הראשון נחשב כמי שנכנס לשנת מלכותו השנייה: השנה שבה נעשה מלך היא שנה ראשונה, ובאחד בניסן הבא מתחילה שנה שנייה.
נפקות הדבר להלכה: מאחר שהשטרות היו מתוארכים לפי שנות המלך, תאריך שגוי עלול להפוך את השטר לשטר מוקדם, המציג את ההלוואה כאילו נעשתה קודם זמנה. בעל שטר חוב גובה מנכסים שמכר הלווה, אך ורק מן הזמן שבו נעשתה ההלוואה ואילך. שטר שתאריכו מוקדם מן האמת יאפשר למלווה לגבות נכסים שנמכרו לצד שלישי קודם לכן - גבייה שלא היה זכאי לה.
לרגלים - כאן נוגע הדבר לאיסור "בל תאחר". התורה קובעת שאין לדחות את הבאת הקרבן או הנדבה שנדר אדם בבית המקדש מעבר לזמן מסוים. משנתנו נוקטת כדעת רבי שמעון, הסובר שאין אדם עובר על האיסור אלא לאחר שעברו שלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות - וכסדרן דווקא, כשפסח בראש. לפיכך הנודר לאחר הפסח, מונים לו שבועות וסוכות, ולאחר מכן פסח, שבועות וסוכות. מבחינה זו האחד בניסן מייצג את הפסח, ומשמש מעין ראש השנה לעניין זה.
"באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה":
מעשר בהמה הוא חובת הפרשת אחד מכל עשרה מן הבהמות שנולדו בעדר באותה שנה. אין מצרפים את הבהמות שנולדו לפני האחד באלול עם אלו שנולדו לאחריו, שכן שתי שנים נפרדות הן, והמעשר מופרש בנפרד מן הקבוצה שלפני ראש השנה זה ומזו שלאחריו. "ואלו דרבי שמעון אומרים" - לדעתם ראש השנה למעשר בהמה חל באחד בתשרי.
"באחד בתשרי":
"לשנים" - אף כאן מדובר במניין שנות המלכים ובנפקות שלו לשטרות, כמבואר לעיל. ההבדל הוא שהאחד בניסן הוא למלכי ישראל, ואילו האחד בתשרי הוא למלכי אומות העולם.
"לשמיטין וליובלות" - זהו המועד שבו מתחילה שנת השמיטה, וכן שנת היובל בכל שנה חמישים. לחלק מן ההלכות מתחיל היובל למעשה ביום הכיפורים של אותה שנה.
"לנטיעה" - הנוטע עץ חדש, פירותיו אסורים באכילה ובהנאה בשלוש השנים הראשונות, ובשנה הרביעית הפרי טעון העלאה לירושלים. הנוטע באמצע השנה, משעבר ראש השנה של אחד בתשרי נחשב הדבר כשנתו השנייה של העץ.
"לירקות" - לעניין מעשר ירק, הפרשת עשירית מן התבואה. אין תורמים ומעשרים משנה אחת על חברתה, אלא המעשר נלקח בנפרד מכל שנה ושנה, וקו התיחום בין השנים הוא האחד בתשרי.
"באחד בשבט ראש השנה לאילן":
זהו ראש השנה לאילנות "כדברי בית שמאי", ואילו "בית הלל אומרים בחמישה עשר בו" - הוא היום הידוע בשם ט"ו בשבט. קו הגבול שנקבע כאן מתייחס לפרי המתחיל לגדול לאחר נשירת הפרח, המכונה בלשון ההלכה 'חנטה': אם החנטה אירעה לפני האחד בשבט לדעת בית שמאי, או לפני החמישה עשר בשבט לדעת בית הלל, נקבעת בכך השנה שאליה מתייחס הפרי לעניין הפרשת מעשר פירות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבעת ראשי השנים: האחד בניסן - למלכים (למניין שנות מלכותם ולתיארוך השטרות) ולרגלים (לעניין "בל תאחר"); האחד באלול - למעשר בהמה, ולדעת רבי אלעזר ורבי שמעון באחד בתשרי; האחד בתשרי - לשנים למלכי אומות העולם, לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות; והאחד בשבט לבית שמאי, או החמישה עשר בו לבית הלל - ראש השנה לאילן לעניין חנטת הפרי והפרשת מעשרותיו.