ראש השנה, פרק ד', משנה א'. משנה זו דנה בעניין תקיעת השופר בשבת - מתי היא אסורה ומתי היא מותרת. הטעם לאי־תקיעת השופר בשבת, כמבואר בגמרא, הוא גזירה: שמא יבוא אדם לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, דבר האסור, כדי ללמוד כיצד לתקוע כראוי או כדי להביאו אצל בקי היודע לתקוע.
לשון המשנה:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה" - כאשר ראש השנה חל בשבת אין תוקעים בשופר, כאמור, אך בבית המקדש היו תוקעים; ואילו מחוץ למקדש - לא.
מהם "מקדש" ו"מדינה":
הדעה הכללית: "מקדש" הוא בית המקדש ממש, ו"מדינה" כוללת אפילו את ירושלים.
שיטת הרמב"ם: "מקדש" מתייחס לא רק לבית המקדש אלא אף לירושלים כולה, ו"מדינה" היא שאר ארץ ישראל, מחוץ לירושלים.
תקנת רבי יוחנן בן זכאי:
ממשיכה המשנה: "משחרב בית המקדש, התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין". אף שאין עוד בית מקדש, תוקעים בשופר בשבת בכל מקום שיש בו בית דין - סנהדרין של עשרים ושלושה. אף אם אין זה מקום מושבם הקבוע, אלא הם מצויים שם באופן זמני, גם הוא נחשב מקום שתוקעים בו בשופר.
מחלוקת רבי אלעזר וחכמים:
רבי אלעזר: "לא הסכין רבי יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" - אין הכוונה ליבנה דווקא, אלא לכל מקום שבו יושבת הסנהדרי גדולה, בית הדין העליון של שבעים ואחד, שמקום מושבה היה ביבנה לאחר שיצאה מירושלים. כל מקום אחר שאליו עוברת הסנהדרי גדולה נכלל אף הוא בגדר "יבנה". נמצא שרבי אלעזר חולק על תנא קמא: אין התקנה נוהגת בכל בית דין של עשרים ושלושה, אלא בבית דין של שבעים ואחד בלבד.
חכמים: "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין" - הדין נוהג ביבנה, וכן בכל מקום שיש בו בית דין של עשרים ושלושה. לדעת הר"ן מדובר בבית דין של עשרים ושלושה, ואילו לדעת הרי"ף אף בית דין של שלושה בכלל זה.
ההבדל להלכה בין תנא קמא לבין "אמרו לו":
הגמרא מבארת את ההבדל בין הדעה האחרונה שבמשנה לבין תנא קמא: לדעת תנא קמא, אף אם בית הדין מצוי במקום באופן זמני בלבד - תוקעים שם בשופר. ואילו לדעת "אמרו לו", אין הדבר נוהג אלא במקום הדומה ליבנה, שבו יושב בית הדין על בסיס קבוע יותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, מחשש טלטול ברשות הרבים; שבמקדש היו תוקעים אף בשבת, ונחלקו בגדרי "מקדש" ו"מדינה"; שרבי יוחנן בן זכאי תיקן לאחר החורבן שיתקעו בכל מקום שיש בו בית דין; ובנקודה זו נחלקו רבי אלעזר, המצמצם זאת למקום הסנהדרי גדולה, וחכמים המרחיבים לכל בית דין - כאשר הנפקא מינה היא בין ישיבת בית דין זמנית לישיבה קבועה.