ראש השנה, פרק שני, משנה שנייה. במשנה הקודמת למדנו על הצדוקים - אותם אנשים שלא האמינו בתורה שבעל פה - שביקשו לבלבל את החכמים ולהטעותם באיזה יום חל ראש חודש, והיו שוכרים עדי שקר שיעידו כי ראו את הלבנה החדשה.
באותו קו ממשיכה המשנה השנייה ומספרת על השיטה שהייתה נהוגה להודיע לבני התפוצות באיזה יום חל ראש חודש. שיטה זו פעלה כמעט מיד, אלא שגם בה התערבו והשחיתו אותה.
לשון המשנה:
"בראשונה היו משיאין משואות" - היו מדליקים לפידים על ראשי ההרים, ובדרך זו הודיעו לגולה במהירות רבה, בתוך דקות ספורות, מתי התקדש החודש.
כך היה סדר הדברים: את הלפידים היו מדליקים רק כאשר חל ראש חודש ביום השלושים של החודש הקודם, כלומר כשהחודש היה בן עשרים ותשעה יום. את המדורה היו מדליקים בלילה שלאחר הקידוש, הוא הלילה שבין יום השלושים ליום השלושים ואחד.
"משקלקלו הכותים":
הכותים - הם השומרונים - אף הם לא האמינו בתורה שבעל פה. הם היו מדליקים משואות אף בימים שבהם קבעו בית דין את ראש חודש ביום השני, ומשעה שנעשה הקלקול הזה נעשו המשואות בלתי אמינות.
"התקינו שיהו שלוחין יוצאין":
משנוצרה התקלה, נדרשו חכמים לתקן תקנה: שלוחים מוסמכים יצאו אל הגולה כדי להודיע באיזה יום חל ראש חודש. מטבע הדברים, דרך זו ארכה זמן רב.
מכאן נוצר הצורך שבתפוצות ישמרו שני ימים של יום טוב, שכן השלוחים לא הספיקו להגיע במועד, ובני הגולה לא ידעו בזמן יום טוב איזה יום היה באמת ראש חודש.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שתי שיטות ההודעה לגולה על קידוש החודש: בתחילה בהדלקת משואות על ראשי ההרים, שהודיעו במהירות; ומשקלקלו הכותים והדליקו משואות אף שלא בזמנן, תיקנו חכמים שיצאו שלוחים אל הגולה. מפני האיחור שבשליחות זו נתחייבו בני התפוצות בשמירת שני ימים של יום טוב.