ראש השנה, פרק שני, משנה א'. משנה זו מציגה בפנינו את המציאות שבה היו אנשים, מתנגדים לבית הדין ולחכמים, שביקשו לרמות את בית הדין ולהביאו לקבוע את יום ראש חודש ביום שאינו הנכון. מתוך כך נקבעו סדרי בדיקה לעדי החודש.
לשון המשנה:
"אם אינן מכירין אותו" - כאשר בית הדין אינו מכיר את העדים ואינו יודע מי הם, נדרשים עדי אופי כדי לאמת את נאמנותם.
"משלחין אחר עמו להעידו" - הגמרא מבארת ש"אחר" פירושו זוג נוסף, שהרי דרושים שני עדים כעדי אופי עבור כל אחד מעדי החודש. שולחים אותם יחד להעיד על אופיים, שהם נאמנים ואינם נמנים על אותה קבוצת אנשים - הצדוקים והדומים להם - שניסו לרמות את החכמים ולהביאם לקבוע את ראש חודש ביום אחר.
הרקע לחשש:
מי ששלט בלוח השנה היה בוודאי בעמדה חשובה מאוד. לצדוקים היה סוג אחר של לוח שנה שביקשו לנהוג על פיו: הם רצו לוודא שהיום השני של פסח, שבו מביאים את קרבן העומר, יחול תמיד ביום ראשון, שכן כך הבינו את הפסוק. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן ביקשו לעיתים לשנות את תאריך ראש חודש.
"בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם":
המשנה מוסיפה את הרקע לצורך בתקנה. בתחילה היו מקבלים את עדות החודש מכל אדם. "משקלקלו המינין" - כאשר עשו המינים את הקלקול הזה, את הפעולה ההרסנית של הניסיון לרמות את החכמים, דהיינו ששכרו אנשים שיעידו על ראיית הלבנה החדשה בשעה שכלל לא ראו אותה. ראוי לציין כי התוספות יום טוב דן בכך שייתכן שאין "מינין" המילה היחידה שניתן להשתמש בה כאן, שכן ישנן קבוצות שונות ומגוונות.
לאחר מכן "התקינו שלא יהיו מקבלין אלא מן המכירים" - החכמים עשו תקנה וגזירה, שאין לקבל את עדות החודש אלא מאנשים המוכרים לבית הדין. ואם לא הכירום, כבר לימדה אותנו תחילת המשנה שניתן לשלוח עדי אופי המוכרים לבית הדין, שיעידו כי ניתן לסמוך על עדים אלו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדרי בדיקת עדי החודש: בתחילה התקבלה עדות מכל אדם, ומשקלקלו המינין ושכרו עדי שקר, תיקנו חכמים לקבל עדות רק מן המכירים; וכאשר אין בית הדין מכיר את העדים, שולחים עמם זוג נוסף להעיד על נאמנותם. ברקע הדברים עומדת חשיבותה של השליטה בלוח השנה ומחלוקת הצדוקים בעניין מועד קרבן העומר.