המפריש נקבה או זכר בן שנתיים לקורבן פסח:
המשנה דנה במי שהפריש בהמה לשם קורבן פסח, ונמצאה בהמה שאינה כשרה לכך. קורבן פסח צריך להיות זכר ובן שנתו, ולפיכך שני המקרים שלפנינו פסולים:
המפריש נקבה: הפריש כבשה נקבה, ואילו קורבן פסח בא מן הזכרים בלבד.
המפריש זכר בן שנתיים: הפריש כבש זכר שכבר נכנס לשנתו השנייה, ואילו קורבן פסח צריך להיות בתוך שנתו הראשונה.
מה דינן של בהמות אלו? "תרעה עד שייפול בה מום" - הבהמה נשלחת לרעות עד שיארע בה מום, אזי תימכר, ובדמיה יביא הבעלים קרבן נדבה, שהכוונה בו בדרך כלל לעולה. ראוי לציין כי יש הגורסים במשנתנו נוסח אחר, שלפיו יביא בדמים שלמים - ונוסח זה מובן היטב, שכן מותר הפסח קרב כברירת מחדל לשלמים ולא לעולה.
המפריש פסחו ומת:
ממשיכה המשנה: המפריש את פסחו ומת, ולא נמנה עמו אדם אחר על אותו קורבן - הרי הפסח נותר בלא בעלים. בנו, היורש אותו, אינו יכול להקריבו לשם פסח, שהרי לא נמנה עליו יחד עם אביו, אלא מביאו לשם שלמים. מעמדו הוא מעמד 'מותר פסח' - בין הדמים שנותרו מן הפסח ובין הפסח עצמו שנותר, מתגלגלים לשלמים.
אולם אם נמנה הבן על קורבן הפסח יחד עם אביו, יכולה הבהמה לקרוב כקורבן פסח. אימתי? מבארת הגמרא שהדבר תלוי בשעת מיתתו של האב:
מת האב בארבעה עשר לאחר חצות: כבר הגיע זמן הבאת קורבן הפסח, ונמצא שחובת הפסח חלה על הבן קודם שנעשה אונן. ומאחר שבאותו לילה שוב אינו אונן - כפי שנתבאר, לאחר צאת הכוכבים פוקעת ממנו אנינות דאורייתא ומתירים לו לאכול את קורבן הפסח - יכול הוא להקריב את הבהמה לשם פסח.
מת האב קודם חצות: נעשה הבן אונן עוד קודם שחלה עליו חובת קורבן הפסח, ולפיכך נדחה הוא לפסח שני, ומביא את אותה בהמה עצמה כקורבן לפסח שני.