זבחים פרק תשיעי, משנה ו. משנה זו עוסקת בדין תמורה, ובפרטות - בדין תמורתו של קרבן פסח.
גדרה של תמורה:
אדם הנוטל בהמת חולין ואומר עליה שתהא תמורה לבהמה שכבר הוקדשה לקרבן - הבהמה שלא הייתה קרבן עד אותה שעה הופכת לקרבן, ואין בכך כדי להפקיע את קדושתה של הבהמה הראשונה. מעשה זה אסור מן התורה, ואף על פי כן, אם עשהו האדם - חל.
דברי רבי יהושע:
אמר רבי יהושע: "שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה, ואין לי לפרש" - יש מקרה שבו תמורת הפסח קרבה, ויש מקרה שבו תמורת הפסח אינה קרבה, ואין בידו לפרש ולהבחין בין שני המקרים.
ביאורו של רבי עקיבא:
אמר רבי עקיבא, תלמידו: "אני אפרש". והוא מחלק בין שני המקרים:
"הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח" - אדם שאבד לו קרבן הפסח, הפריש אחר תחתיו, ומצא את הראשון קודם שחיטת החלופי, ואף על פי כן שחט את החלופי ולא את המקורי. הראשון אינו קרב, משום שהוא בגדר 'דחוי בידיים': הייתה בידו ההזדמנות להקריבו, שהרי נמצא לפניו קודם השחיטה, והוא בחר שלא להשתמש בו ודחה אותו בידיו. לפיכך: "ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויקח בדמיו שלמים, וכן תמורתו" - ירעה עד שייפול בו מום, יימכר (וזהו תהליך פדייתו), ובדמיו יביא קרבן שלמים. והוא הדין לתמורתו של אותו פסח שנדחה.
"אחר שחיטת הפסח" - נמצא הקרבן המקורי לאחר שחיטת החלופי. כאן אין דיחוי בידיים, שהרי לא היה מצוי לפניו ולא הייתה לו הזדמנות להשתמש בו. לפיכך "קרב שלמים" - הפסח עצמו קרב שלמים, שכן זהו דינו של קרבן פסח שנתבטלה ההזדמנות להקריבו. "וכן תמורתו" - אף התמורה קרבה מיד כשלמים.
חידושה של המשנה:
הגמרא מציינת כי אותו דיון עצמו ניתן היה לקיים לגבי קרבן הפסח עצמו, ואין הכרח לנסחו דווקא בתמורה; לכאורה התמורה נראית כתוספת בעלמא. אלא שהגמרא מבארת כי החידוש נעוץ דווקא בתמורה: ניתן היה לחשוב שבמקרה הראשון, כשנמצא הפסח קודם שחיטת החלופי, התמורה עצמה מעולם לא הייתה בכלל הבעיה ולא נדחתה כלל, ולפיכך תוקרב היא עצמה כשלמים ולא דמיה. באה המשנה ולימדה שאין הדבר כן: אף לתמורה מעמד זהה לקרבן הפסח המקורי שנדחה - תרעה עד שייפול בה מום, תימכר, ובדמיה יביא שלמים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דברי רבי יהושע, ששמע מרבותיו כי יש תמורת פסח הקרבה ויש שאינה קרבה ולא ידע לפרש, ואת ביאורו של רבי עקיבא: נמצא הפסח קודם שחיטת החלופי - הרי הוא דחוי בידיים, וירעה עד שיסתאב ויימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו; נמצא לאחר השחיטה - אין כאן דיחוי, והוא עצמו קרב שלמים, וכן תמורתו. וחידושה של המשנה הוא בהשוואת דין התמורה לדין הפסח עצמו.