בפרק התשיעי במסכת פסחים, במשנה ח', עוסקת המשנה בדינו של קרבן פסח שהתערב בקרבנות אחרים: כיצד יש לנהוג בתערובת שאין יודעים מה טיבה, וכיצד מושב כל קרבן למינו.
"הפסח שנתערב בזבחים":
קרבן פסח עלול להתערב בקרבנות ממינים אחרים, ואין יודעים איזו מן הבהמות היא הפסח, איזו עולה - שאינה נאכלת כלל - ואיזו אשם. לפיכך קובעת המשנה: "כולן ירעו עד שיסתאבו" - כל הבהמות ירעו עד שייפול בהן מום, "וימכרו", ולאחר מכן "ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה".
חישוב הדמים:
הבהמות עשויות להיות שונות זו מזו בערכן, ואין יודעים אם דווקא הפסח הוא היקר שבהן, או שמא העולה או האשם. משהוטל בכולן מום ונמכרו, ובאים לקנות בדמיהן קרבנות חדשים - אחד לשם פסח, אחד לשם עולה ואחד לשם אשם - יש להחמיר ולהניח בכל קרבן וקרבן שהוא היה היקר שבתערובת. כשעוסקים בעולה מניחים שהעולה היתה היקרה, כשעוסקים בפסח מניחים שהפסח היה היקר, וכן באשם. נמצא שעל כל אחד מן הקרבנות יש להוציא את הסכום של היקר שבשלושתם.
"ויפסיד המותר מביתו":
תוספת זו באה על חשבונו של הבעלים. לדוגמה: אם היקרה שבבהמות שווה מאתיים, ושתי האחרות מאה וחמישים כל אחת, נמצא שבמכירתן התקבלו חמש מאות בלבד. אך מאחר שעל כל קרבן וקרבן יש להוציא מאתיים, נדרשים שש מאות. את ההפרש של מאה - "יפסיד המותר מביתו" - משלים הבעלים מכספו האישי.
"נתערב בבכורות":
מה הדין כאשר קרבן הפסח התערב בבכור? לבכור ולפסח יש צד שווה: שניהם דמם ניתן בזריקה אחת, במקום אחד במזבח. באופן זה אומר רבי שמעון: "אם חבורת כהנים - יאכלו". אף שהבכור מוגבל לאכילת כהנים בלבד, ואילו קרבן פסח נאכל בידי כל אדם, מאחר שאין ידוע איזו מן הבהמות בכור ואיזו פסח, אפשר לנהוג בהן כבפסח ולהחמיר שתיאכלנה על ידי חבורה של כהנים דווקא, כקרבן הפסח שלהם.
וכך נעשה הדבר: חבורת הכהנים נוטלת את שתי הבהמות שהתערבו, ומאחר שאינה יודעת איזו מהן זו וזו, מתנה שאיזו מהן שהיא הפסח תהיה הפסח, והשנייה בכור, ואוכלת את שתיהן. מאחר שהאוכלים כהנים, אף אם הבהמה הנאכלת לשם פסח היא בכור - אין בכך פסול, שהרי כהנים הם.
ומדוע דין זה נאמר בדעת רבי שמעון בלבד? הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד שביניהם, ואילו כאן תוגבל אכילת שתי הבהמות עד חצות, כדין קרבן פסח, שכן בכל אחת מהן קיים הצד שהיא הפסח. נמצא שמחמת הספק מקצרים את זמן אכילתו של הבכור. החכמים חולקים ואומרים: "אין מביאין קדשים לבית הפסול" - אין לגרום לקרבנות שייפסלו קודם זמנם, ולפיכך אין לנהוג כן. רבי שמעון סובר שמותר לעשות כן, ועל כן הוא המתיר במקרה זה שחבורת כהנים תאכל את שתי הבהמות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דיני תערובת בקרבן פסח. פסח שנתערב בזבחים אחרים - כולן רועות עד שיסתאבו, נמכרות, ובדמיהן מביא הבעלים קרבן ממין זה וממין זה כדמי היפה שבהן, ואת ההפרש משלים מביתו. פסח שנתערב בבכור - שהם שווים בזריקה אחת - נחלקו בו רבי שמעון וחכמים: לדעת רבי שמעון חבורת כהנים אוכלת את שתיהן עד חצות, ולדעת חכמים אין לעשות כן, משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול.