פסחים, פרק ט', משנה ד'. המשנה שלפנינו עוסקת בקרבן פסח שהוקרב בטומאה - כאשר רוב הציבור טמא, או שרוב הכהנים טמאים, ובאופן זה כולם מקריבים אותו ואוכלים אותו בטומאה. השאלה הנידונה במשנה היא מי בכל זאת נותר מופקע מאכילתו, ומה דינו אם עבר ואכל.
מי אינו רשאי לאכול מן הפסח שבא בטומאה:
אף שהפסח נאכל בטומאה, אין הוא נאכל בידי כל אדם. ארבעה סוגי טמאים אינם רשאים לאכול ממנו:
זב - איש שהוא זב.
זבה - אישה שהיא זבה.
נידה - אישה שהיא נידה.
יולדת - אישה שילדה ועודנה טמאה.
המשותף לארבעתם הוא שטומאתם היא מה שנקרא "טומאה היוצאת מגופם", בשונה מטומאת מת. ההיתר המיוחד שנאמר להקריב את הפסח בטומאה נאמר על טומאת מת בלבד; אך בעלי טומאה מסוג אחר, כגון אלו, אינם רשאים לאכול מקרבן הפסח.
הפטור מכרת:
בדרך כלל, טמא שאינו רשאי לאכול ואכל קדשים - חייב כרת. אולם במקרה שלפנינו, אף שאין הם רשאים לאכול, פטורים הם מכרת על אכילתם במצב טומאתם.
הטעם לכך: חיוב הכרת על אכילת קדשים בטומאה נאמר דווקא בקדשים הנאכלים בטהרה. אך קדשים אלו, כפי שנלמד מן הפסוק, נאכלים בטומאה, ולפיכך אף אם אכלם מי שהוא טמא - אינו חייב עליהם כרת. נמצא שמצד אחד אין הם רשאים לכתחילה לאכול, שהרי טומאתם אינה טומאת מת אלא מסוג אחר, ומצד שני פטורים הם מכרת.
דעת רבי אליעזר - אף בביאת מקדש:
רבי אליעזר הרחיק לכת צעד נוסף: אף הנכנס לבית המקדש בטומאה חייב כרת, ואילו אנשים אלו פטורים אף על כניסתם לבית המקדש במצב טומאתם. אין הכוונה שהדבר מותר להם - אסור להם להיכנס, ויש לשלחם אל מחוץ למקדש - אלא שאין הם חייבים כרת.
הטעם לכך דומה: חיוב הכרת של ביאת מקדש חל דווקא בזמן שכל הנמצאים בבית המקדש טהורים. אך בשעה שהציבור טמא, ואפילו בטומאת מת, אין בעלי הטומאה מסוג אחר חייבים כרת באותה שעה.
לסיכום: פסח הבא בטומאה מותר בהקרבה ובאכילה בטומאת מת, אך זבים, זבות, נידות ויולדות - שטומאתם יוצאת מגופם - אינם רשאים לאכול ממנו. אם אכלו, פטורים מכרת, שכן חיוב הכרת נאמר בקדשים הנאכלים בטהרה בלבד. ולדעת רבי אליעזר, אף על ביאת מקדש בשעה זו הם פטורים מכרת, מפני שחיוב זה חל רק כאשר כל הציבור טהור.