פסחים, פרק ט', משנה ב'. במשנה הקודמת הזכרנו כי אחת משתי הדרכים העיקריות המחייבות אדם בהבאת פסח שני היא היותו בדרך רחוקה. משנתנו באה לברר: איזוהי דרך רחוקה, ומהו המרחק הנחשב לכך?
דעת רבי עקיבא:
המשנה אומרת: "מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח" - ממקום הנקרא מודיעים ולחוץ, ובאותו מרחק עצמו לכל כיוון. הגמרא מבארת כי מדובר בחמישה עשר מיל. זוהי דעתו של רבי עקיבא.
מהו הזמן הקובע?
נחלקו הראשונים באיזה זמן נדרש האדם להימצא במרחק זה:
שיטת רש"י: אם בתחילת זמן השחיטה, דהיינו בחצות היום, היה במרחק כזה - הרי הוא פטור, שכן אין ביכולתו להגיע למקדש בשום שלב מזמן השחיטה. מרחק זה הוא כחצי יום הליכה, וגם אם ייצא לדרכו באותה שעה, יגיע רק לאחר שיעבור זמן השחיטה.
שיטת הרמב"ם: מדובר במי שבתחילת היום ממש היה רחוק כל כך, עד שלא היה בידו להספיק ולהגיע לתחילת זמן השחיטה. זהו הקריטריון הקובע.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר חולק וסובר שאין צורך במרחק גדול כלל: "מאיסקופת העזרה ולחוץ" - די בכך שהאדם נמצא מחוץ למשקוף שבפתח העזרה. כל עוד אין הוא נמצא בעזרה באותה שעה ואינו מקריב את קרבן הפסח, נחשב הדבר דרך רחוקה.
דברי רבי יוסי:
אמר רבי יוסי: "לפיכך נקוד על ה"א" - לכן נקודה מונחת בספר התורה על האות ה"א שבתיבת "רחוקה". בכל מקום שבו מונחת נקודה בספר התורה, באה היא למעט ולצמצם את ההבנה הפשוטה, וללמדנו: "לא שהוא רחוקה ודאי" - אין הכוונה שיהיה רחוק ממש, "אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ", באופן מזערי של ריחוק בלבד. די בכך שהוא נמצא מחוץ למשקוף של עזרת בית המקדש כדי להיחשב בדרך רחוקה, ולפיכך רשאי הוא להביא פסח שני אם לא הביא את הפסח הראשון.