פסחים, פרק ט', משנה א'. פרק זה עוסק בדינים השונים הנוגעים לפסח שני - ההזדמנות השנייה להביא את קרבן הפסח, כאשר נבצר מן האדם להביאו בארבעה עשר בניסן.
לשון המשנה:
"מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון - יעשה את השני". אלו שני המצבים שמונה התורה כסיבות שבעטיין עלול אדם שלא להביא את קרבן הפסח במועדו:
"טמא" - אדם שהיה טמא מת בארבעה עשר בניסן, ומחמת טומאתו לא היה יכול להביא את קרבן הפסח.
"בדרך רחוקה" - אדם שהיה מרוחק מן המקדש. עוד נעמוד על השאלה מהו בדיוק המרחק הנחשב 'דרך רחוקה'.
מי שלא עשה את הפסח הראשון בארבעה עשר בניסן מחמת אחד משני טעמים אלו - יעשה את השני, ויקריב את קרבן הפסח בפסח שני, בארבעה עשר באייר.
הוספת המשנה - שוגג ואנוס:
המשנה מוסיפה כי לא רק הטמא ומי שהיה בדרך רחוקה חייבים בפסח שני, אלא אף "שוגג או אנוס":
שוגג - מי שלא הבין בשגגה שעליו להביא את קרבן הפסח.
אנוס - מי שהיה נתון באונס אחר, מלבד טומאה ודרך רחוקה, שמנע ממנו להביא את הקרבן (כגון ששכב בבית חולים).
אף הם, אם לא עשו את הראשון - יעשו את השני.
מכאן מתעוררת השאלה שהמשנה עצמה שואלת: "אם כן, למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה?" מדוע פירטה התורה דווקא את הטמא ואת מי שהיה בדרך רחוקה, אם כל שוגג וכל אנוס יש בידם ההזדמנות לעשות את קרבן הפסח בפסח שני?
תשובת המשנה:
ההבדל אינו בעצם החיוב בפסח שני, אלא בתוצאה של אי־הבאתו:
הטמא ומי שהיה בדרך רחוקה - פטורים מן הכרת. אף אם בסופו של דבר לא יביאו את הפסח השני, לא יישאו באחריות ולא יתחייבו כרת.
השוגג והאנוס - חייבים בכרת. אם לא יביאו את הפסח השני, ובמזיד לא הביאוהו, הם מתחייבים בכרת, שהרי הם מחויבים בו.
דין המזיד:
מי שהיה מזיד לגמרי ואינו מביא את פסח שני - חייב כרת על שהחסיר את שניהם, את הראשון ואת השני כאחד.
וכן מי שלא הביא את הראשון במזיד, עדיין יכול להביא את השני. אולם אם אינו מביא את השני, אפילו נמנע מכך בשוגג, כיוון שבפעם הראשונה היה מזיד - יתחייב כרת על כך, שהרי לא הביא את הקרבן בזמנו והיה מזיד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הטמא ומי שהיה בדרך רחוקה, וכן השוגג והאנוס, שלא עשו את הפסח הראשון - יעשו את פסח שני בארבעה עשר באייר. הטעם שהתורה פירטה דווקא טמא ודרך רחוקה הוא ההבדל שבדין הכרת: אלו פטורים מן הכרת אף אם לא יביאו את השני, ואילו השוגג והאנוס חייבים בכרת אם לא יביאוהו. והמזיד, שלא הביא לא את הראשון ולא את השני, חייב כרת על שניהם.