פסחים, פרק ח', משנה ז'. המשנה נפתחת במחלוקת תנאים בעניין מספר הנמנים על קרבן הפסח, וממשיכה בדין הרכבן של החבורות.
"אין שוחטין את הפסח על היחיד":
דברי רבי יהודה: אסור לשחוט קרבן פסח עבור אדם יחיד, שכן קיים חשש שלא יוכל לאכול את הקרבן כולו, ומעצם הגדרת הדבר ייוותר הבשר נותר.
רבי יוסי מתיר: כל עוד היחיד מסוגל לאכול את הקרבן כולו - מותר. אף שייתכן שלא יצליח בפועל, די בכך שיש בכוחו לאוכלו.
"ואפילו חבורה של מאה שאין יכול לאכול כזית":
זוהי המשך שיטתו של רבי יוסי: אף אם נמנית חבורה של מאה איש, ובהם מי שאינם יכולים לאכול כזית - "אין שוחטין עליהן". כל אדם שנשחט הפסח על שמו צריך להיות מסוגל לאכול ממנו כזית לכל הפחות.
"ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים":
אין לצרף חבורה המורכבת מנשים, עבדים וקטנים לשחוט עליהם את קרבן הפסח. הגמרא מפרטת את הדברים:
חבורה של נשים ועבדים יחד, או של עבדים וקטנים יחד: אסורה מפני פריצות, שאין זה דבר של צניעות.
חבורה שכולה נשים או שכולה עבדים: מותרת, שהרי כולם חייבים בקרבן פסח. אם הנשים מבקשות להימנות בחבורה בפני עצמן - עושים כן, וכן העבדים.
חבורה שכולה קטנים: אין עושים, לפי שאינם בני דעת ולא הגיעו לרמת ההבנה המחייבת במצוות. אף שאנו מחייבים אותם מדין חינוך, אין עורכים חבורה של קטנים לקרבן פסח.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בשחיטת הפסח על היחיד, את הכלל שאין שוחטין על מי שאינו יכול לאכול כזית - ואפילו בחבורה של מאה, ואת דיני הרכב החבורה: אין מצרפים נשים ועבדים או עבדים וקטנים מפני פריצות, ואין עושים חבורה של קטנים מפני שאינם בני דעת, אך חבורה שכולה נשים או שכולה עבדים כשרה, שכולם חייבים בקרבן פסח.