פסחים פרק ח', משנה ו'. משנה זו דנה באפשרות לשחוט קרבן פסח עבור מי שקיים חשש שלא יוכל לאכול ממנו באותו לילה: מותר לצרפו למנויי הקרבן, אך כפי שנראה, אין לשחוט עבורו באופן בלעדי.
הקטגוריות שמנתה המשנה:
"אונן" - מי שאיבד אחד מקרוביו וחלה עליו חובת אבלות. כל היום שבו נפטר הקרוב הוא אונן מן התורה, ואונן אינו אוכל בקדשים. בלילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן בלבד, ולעניין קרבן פסח לא העמידו חכמים את דבריהם. לפיכך מי שנעשה אונן בערב פסח, אוכל את קרבנו באותו לילה.
"והמפקח את הגל" - מי שעוסק בפינוי מפולת של בניין שקרס, חס ושלום, על קבוצת אנשים, ואין ידוע אם ימצא תחתיה חי או מת. כל עוד לא נמצא מת, מעמידים אותו בחזקת טהור, ולפיכך שוחטים עליו את הפסח.
"וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין" - מי שהובטח לו שישוחרר מבית הכלא לפני הפסח, ואפילו כאשר בית הכלא נמצא מחוץ לחומות ירושלים, שאם לא יקיימו את הבטחתם לא ניתן יהיה להביא אליו את הקרבן. אף על פי כן מצרפים אותו לקרבן.
"והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית" - חולה או זקן שנכון לשעה זו מסוגלים לאכול כזית מן הפסח.
בכל אלו נאמר "שוחטין עליהן" - מותר לשחוט עבורם את קרבן הפסח, ובלבד שיהיו נמנים עם אנשים נוספים שאין בהם אחד מן החששות הללו.
"על כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן":
על אף אחד מאלו אין לשחוט את הפסח בפני עצמו. לא כשהקרבן נשחט עבור אחד מהם בלבד, ואף לא כשנמנו עליו כמה מהם יחד, כל עוד כל הנמנים משתייכים לקטגוריות אלו. הטעם: "שמא יביאו את הפסח לידי פסול" - שמא יתברר בסופו של דבר שהקרבן נפסל.
ובפרטות:
האונן: מחמת מצבו הנפשי עלול להיטמא למת ולא יוכל לאכול מן הפסח.
המפקח את הגל: עלול למצוא שם מת ולהיטמא.
מי שהובטח לו לצאת מבית האסורין: שמא לא יוציאוהו, ומדובר במי שנתון תחת שלטון של גויים, שאין קרבן הפסח נחשב בעיניהם למאומה.
הזקן והחולה: שמא לא יוכלו לאכול כזית.
הפטור מפסח שני:
אף אם אירע בהם פסול לבסוף - שנטמאו או שלא היו יכולים לאכול - מכיוון שבמקרה שלנו נשחט הקרבן לא עבורם בלבד אלא עבור אחרים עמהם, פטורים הם מלעשות פסח שני. הם יצאו ידי חובתם בפסח ראשון, שכן בשעת השחיטה וזריקת הדם היו ראויים מבחינה עקרונית לאכול מן הקרבן.
"חוץ מן המפקח בגל":
היוצא מן הכלל הוא העוסק בפינוי המפולת, שהוא טמא מתחילתו: אם התברר שהאדם שתחת ההריסות כבר היה מת, נמצא שהיה טמא מלכתחילה, אלא שעדיין לא נודע לו הדבר.
הגמרא מסייגת זאת: הדברים אמורים כאשר ערמת ההריסות עגולה, שאז ודאי האהיל על המת בעברו מעליו. אך אם הערמה ארוכה, וייתכן שבשעת השחיטה עדיין לא הגיע לאותה נקודה, פטור הוא מפסח שני, שהרי היה טהור בשעה שנשחט הקרבן - אלא אם כן יודע בבירור שעבר מעל המקום שבו היה המת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי האונן, המפקח את הגל, מי שהובטח לו לצאת מבית האסורין, החולה והזקן - שוחטין עליהם את הפסח בצירוף אחרים, אך לא בפני עצמם, שמא יבואו להביא את הפסח לידי פסול. ואם נשחט עליהם בצירוף אחרים, פטורים מפסח שני אף אם אירע בהם פסול, חוץ מן המפקח בגל שהיה טמא מתחילתו, בתנאים שהתבארו בגמרא.