המשנה שלפנינו עוסקת בשני עניינים: דינו של אונן בערב פסח, ודינו של גר שנתגייר בערב פסח.
דין אונן:
אונן הוא מי שאיבד קרוב משפחה. ביום הפטירה הוא אונן מן התורה, ואינו רשאי לאכול קדשים. בלילה שלאחר המיתה, אף אם טרם נקבר המת, אין אנינותו אלא מדרבנן, ואף איסור אכילת הקדשים בו אינו אלא מדרבנן.
אומרת המשנה: "אונן טובל ואוכל את פסחו לערב" - ביום שבו הוא אונן טובל במקווה, ובאותו לילה אוכל את קרבן הפסח. אף שבדרך כלל אין אונן אוכל קדשים, לא החילו חכמים את איסורם באנינות דרבנן לעניין קרבן פסח, מכיוון שאי אכילת הקרבן כרוכה באיסור כרת, ולפיכך התירוהו באכילה.
"אבל לא בקדשים" - בשאר הקרבנות אינו רשאי לנהוג כן. מאחר שאין בהם איסור כרת, והאדם בלילה שלאחר המיתה נחשב אונן מדרבנן, אסור לו לאכול קדשים מדרבנן.
השומע על מתו והמלקט עצמות:
השומע על מתו: מי ששמע שנפטר לו קרוב משפחה זמן מה קודם לכן, ועליו לשבת שבעה. הוא נחשב אונן ליום אחד בלבד, ואף אנינות זו אינה אלא מדרבנן, שהרי המת נפטר זמן מה קודם.
המלקט לו עצמות: מי שהוריו נקברו בקבר ארעי, ועתה מוציאים את עצמותיהם לקוברן בקבר קבע. אף כאן חלה אנינות מדרבנן במשך אותו יום.
בשני המקרים הללו קובעת המשנה: "טובל ואוכל בקדשים" - טובל במקווה, ובלילה שלאחר מכן רשאי לאכול קדשים. שכן מאחר שאף במשך היום אין אנינותו אלא מדרבנן, לא החילו חכמים את איסור אכילת הקדשים על הלילה שלאחריו, שאינו נגרר אלא אחר אנינות דרבנן.
גר שנתגייר בערב פסח:
המשנה ממשיכה: "גר שנתגייר בערב פסח" - מי שמתגייר בערב פסח, ומשמעות הדבר שהוא אף נימול באותו יום. נחלקו בדינו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "טובל ואוכל את פסחו לערב" - טובל במקווה ואוכל את קרבן הפסח באותו לילה, ואין בכך בעיה. אין דורשים ממנו אלא טבילה נוספת לצורך אכילת קדשים, אף על פי שכבר טבל לשם גירות.
בית הלל אומרים: "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר" - מי שנימול זה עתה דינו כמי שפרש מן הקבר, ועליו להמתין שבעה ימים עד שיוכל לאכול קדשים, ולפיכך אינו אוכל את קרבן הפסח.
היקף המחלוקת:
הגמרא מבארת שאין המחלוקת אמורה בערל ישראל: יהודי שמסיבה כלשהי לא נימול - כגון שמתו אחיו מחמת מילה ודחו את מילתו, או בימינו מי שעלה מברית המועצות לשעבר. אדם כזה, אף לדעת בית הלל, אוכל את קרבן הפסח מיד, ואין בכך בעיה.
יש להדגיש: ערל אינו יכול לאכול את קרבן הפסח מן התורה, ועליו להימול תחילה - זהו דין דאורייתא שאין בו שאלה. אולם דברי בית הלל, שלאחר המילה עליו להמתין כאילו היה טמא מת, אינם אמורים ביהודי הנימול.
במה אמורה, אם כן, המחלוקת? במי שנתגייר באותו יום ממש, כלשון המשנה: "גר שנתגייר בערב פסח".
טעם הגזירה:
מדובר בדין דרבנן. בית הלל חששו שמא בא הגר במגע עם מת ימים אחדים קודם לכן. מעיקר הדין אין כאן בעיה, שכן גוי אינו נטמא בטומאת מת; ועתה, משנעשה יהודי, אף שדיני הטומאה חלים עליו, שוב אינו במגע עם המת.
אלא שחששו חכמים שהגר לא יעמוד על הבחנה זו. בשנה הבאה, כשיהיה יהודי קרוב לשנה, יבוא במגע עם מת ויאמר לעצמו: "הרי בשנה שעברה באתי במגע עם מת ממש לפני הגיור, ובכל זאת אכלתי את קרבן הפסח, ואוכל לאכלו גם השנה" - מבלי להבין שבשנה שעברה הותר לו הדבר משום שבשעת המגע עדיין לא היה יהודי, ואילו השנה כבר היה יהודי, ולפיכך יש כאן בעיה.
משום כך קבעו חכמים שכל המתגייר צריך להמתין שבעה ימים, שמא בא במגע עם מת, ושמא לא ישים לב שבשנה שלאחר מכן תעמוד לפניו בעיה אם יבוא במגע עם מת לפני הפסח.