פסחים, פרק ח', משנה ד'. המשנה עוסקת באדם שיש לו חלק בקרבן הפסח, ובשאלה מה דינו כאשר הוא מבקש למנות אחרים על חלקו שלו.
המקרה שלפנינו:
אדם נמנה על קרבן הפסח יחד עם שני אנשים נוספים, ובידו שליש מן הקרבן. כעת הוא מבקש למנות אדם נוסף על חלקו, ואומר: "אני נוטל את השליש שלי וחולק אותו ביני לבין אדם אחר" - והרשות בידו לעשות כן.
דין המשנה:
שאר בני החבורה: שני האנשים שלא היו שותפים לצירופו של האדם הרביעי, רשאין ליתן לו את חלקו.
הנמנה וחברו החדש: אוכלים הם מחלקם, ואילו בני החבורה אוכלים משלהם.
אין בני החבורה נדרשים להישאר בחבורה אחת עם מי שנמנה עמם מלכתחילה, כאשר אותו שותף מחליט לצרף על חלקו אדם נוסף.
הטעם:
הרשות בידם להתפצל לשתי חבורות נפרדות, משום שקרבן פסח נחלק לשתי חבורות, ואף שהחלו כחבורה אחת אין בכך מניעה. לפיכך אין הנמנים הראשונים מחויבים להימנות יחד עם אותו אדם שאותו לא מינו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בעל חלק בקרבן הפסח רשאי למנות אחרים על חלקו שלו, ושאר בני החבורה רשאין ליתן לו את חלקו ולהיפרד ממנו - הוא אוכל משלו עם מי שמינה, והם אוכלים משלהם, שכן קרבן פסח נחלק לשתי חבורות ואין מחייבים אדם להימנות עם מי שלא מינה.