מסכת פסחים, פרק ח', משנה ג'. המשנה עוסקת באב האומר לבניו, בטרם יעלו לירושלים לשחוט את קרבן הפסח: "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים" - כלומר, שחיטת הקרבן תהיה על שמו של אותו בן שיגיע לירושלים ראשון.
כוונת האב בדבריו:
הגמרא מבארת כי לא התכוון האב למנות על פסחו את הזריז שבבניו בלבד, אלא לזרזם ולעודדם למהר ולעלות לירושלים. באמת כלל את כולם בקרבן הפסח, ולא נקט לשון זו אלא כדי שימהרו כולם. משום כך, משהגיע הבן הראשון והכניס "ראשו ורובו", זכה בחלקו בקרבן הפסח, ומכוחו זוכים עמו גם אחיו, שאף הם כלולים בקרבן.
שיעור הנמנים על הפסח:
המשנה קובעת כלל: לעולם ניתן למנות אנשים על קרבן הפסח ולהוסיף נמנים, ובלבד שיהיה בקרבן כזית בשר לכל אחד ואחד.
עד מתי ניתן להימנות ולמשוך את הידיים:
מכאן דנה המשנה בשני גבולות זמן בתהליך הקרבת הפסח:
עד לאיזה שלב ניתן להימנות על קרבן פסח מסוים.
עד לאיזה שלב ניתן לחזור ולמשוך ידיים מקרבן פסח מסוים, כדי להצטרף לקרבן אחר - שהרי אין אדם נמנה על שני קרבנות כאחד.
לדעת תנא קמא, שני הדברים אפשריים עד רגע השחיטה. משנשחט הקרבן, שוב אין אפשרות להצטרף אליו, ומי שהיה נמנה עליו שוב אינו יכול לחזור בו, והרי הוא נמנה על אותו קרבן.
רבי שמעון חולק: לעניין המשיכה, ניתן למשוך ידיים אף לאחר השחיטה, כל עוד לא נזרק הדם על גבי המזבח. משנזרק הדם, כבר נתקיימה המצווה בהימנות על אותו קרבן, ואין עוד אפשרות להימנות על קרבן פסח אחר. אולם לעניין המינוי מודה רבי שמעון לתנא קמא, שאין נמנין אלא עד השחיטה, ולא נחלק אלא בעניין המשיכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של האומר לבניו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים" - שכוונתו לזרזם בלבד, וכולם נמנים על הקרבן, והראשון שהכניס ראשו ורובו זוכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו. עוד למדנו את הכלל שניתן להוסיף נמנים כל עוד יש כזית לכל אחד, ואת גבולות הזמן להימנות ולמשיכה: לדעת תנא קמא עד השחיטה בשניהם, ולדעת רבי שמעון המשיכה אפשרית עד זריקת הדם.