פסחים פרק ח', משנה ב'. המשנה פותחת: "האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח" - אדם המורה לעבדו לשחוט עבורו את קרבן הפסח, ואינו מציין אם ברצונו בגדי (עז) או בטלה (כבש).
שחט העבד מין אחד:
"שחט גדי - יאכל, שחט טלה - יאכל" - בין ששחט עז ובין ששחט כבש, רשאי האדון לאכול ממנו. אף שדרכו לאכול דווקא מן המין האחר, כיוון שלא פירש את בקשתו, יצא ידי חובתו.
שחט את שני המינים:
"שחט גדי וטלה - יאכל מן הראשון" - אין אדם יכול להתמנות על שני קרבנות פסח כאחד, ולפיכך אוכל מן הראשון שנשחט, ואילו השני עומד לשריפה ואינו כשר.
הגמרא מעמידה הלכה זו ומיישמת אותה באופן מעניין: דין זה, שאוכל מן הראשון והשני נשרף, נאמר דווקא במלך ומלכה. הטעם לכך עשוי להיראות מנוגד לאינטואיציה, אך מלך ומלכה אינם מקפידים על מאכלם ואינם בררנים, וכל שמספקים להם אנשיהם - בכך די להם. משום כך אין חשש שמא הייתה דעתם נתונה למין האחר.
אולם באדם רגיל ייתכן בהחלט שכיוונה דעתו למין אחר, וכשרות הקרבן תהיה תלויה אפוא בעקרון הברירה: שנאמר למפרע, משעה שהוא מסכים ואומר "טלה שחט, ניחא לי בטלה", הוברר הדבר שלכך התכוון מתחילה. ואולם ייתכן שבשעת השחיטה הקפיד דווקא על המין האחר, ובדבר שהוא מן התורה אין אנו מיישמים את עקרון הברירה.
נמצא שבמלך ומלכה, שאינם מקפידים ואינם מדקדקים כלל, אין חוששים שמא בשעת השחיטה הייתה כוונתם למין הבהמה האחר. אך כשאין מדובר במלך ומלכה, אין האדם יכול לאכול מאף אחת משתי הבהמות שנשחטו. ואף על פי כן נראה שלא יידרשו לעשות פסח שני, שהרי יצאו ידי חובתם באחת מן השתיים.
שכח העבד מה אמר לו רבו:
ממשיכה המשנה: מה הדין אם פירש האדון באיזה משני המינים על העבד לשחוט, ושכח העבד את דבריו ואין בידו להגיע אל אדונו ולברר? עליו לשחוט את שני המינים, כבש ועז, ולהתנות: אם עז אמר לי אדוני - העז תהיה שלו והכבש יהיה קרבן הפסח שלי; ואם כבש אמר - הכבש יהיה שלו והעז תהיה שלי.
כאן מתעוררת בעיית הבעלות: כל מה שזוכה בו העבד נעשה קניינו של האדון באופן אוטומטי. לפיכך הדרך היחידה לקיים תנאי זה היא שילך העבד אל רועה המקורב לאדונו והדואג לענייניו, וזה ייתן לו שתי בהמות, כבש ועז, בתנאי מפורש: הבהמה המיועדת לאדון תהיה קניינו של האדון, ואילו הבהמה המיועדת לעבד תהיה של העבד בלבד, ללא בעלות של האדון עליה. בנסיבות אלו בלבד יכול העבד להתנות את תנאו.
שכח גם האדון:
ומה הדין כאשר העבד התנה את תנאו ושחט את שתי הבהמות, וכשחזר אל אדונו נמצא שגם האדון שכח ואומר: "איני יודע מה אמרתי לך"? אילו היה האדון זוכר ומודיע לו: "עז אמרתי לך, ואתה העבד נוטל את הכבש" - או להיפך - היה הדבר כשר. אך משנשתכחו ממנו דבריו, שתי הבהמות טעונות שריפה, שכן אין האדון והעבד יכולים לברר איזו מהן שייכת למי, ולפיכך אינם יכולים לאכול.
ואף על פי כן פטורים הם מפסח שני, שהרי קיימו את המצווה, ורק מחמת תקלה טכנית שבסוף לא עלה בידם לאכול - אך פסח כשר היה.
הגמרא מבהירה שדין זה אמור דווקא בתרחיש שבו שכח האדון לאחר הזריקה, לאחר שנזרק דמם של שני הקרבנות, שאז בשעת השחיטה והזריקה עדיין הייתה אפשרות לאכול. אך אם כבר בשעת הזריקה היה בלתי אפשרי לאכול את הקרבן, משום ששכחו איזה מהם שייך למי ולא ניתן היה לברר - אין זה קרבן פסח כשר, ועליהם לעשות פסח שני.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין השולח את עבדו לשחוט את פסחו בלא שפירש את המין: שחט גדי או טלה - יאכל; שחט את שניהם - יאכל מן הראשון והשני יישרף, ודין זה נאמר דווקא במלך ומלכה שאינם מקפידים, ואילו באדם רגיל אין מיישמים ברירה בדבר שהוא מן התורה. עוד למדנו את תקנת התנאי לעבד ששכח, את הצורך בקבלת הבהמות מן הרועה כדי לפתור את בעיית הבעלות, ואת הדין ששכח גם האדון - ששתי הבהמות נשרפות, ואף על פי כן פטורים מפסח שני, ובלבד שאירעה השכחה לאחר הזריקה.