פסחים, פרק ח', משנה א'. בפתח הדברים יש לעמוד על ההלכה היסודית: אדם רשאי לשחוט קרבן פסח ולכלול בו אחרים, ודין הכללתם משתנה לפי מעמדם:
בניו הקטנים, עבדו ושפחתו הכנעניים - אינם יהודים גמורים, ולפיכך רשאי לכלול אותם בין אם הם מודעים לכך ובין אם אינם מודעים לכך. אין צורך בדעתם ואין צורך בידיעתם.
בניו הגדולים, עבדו העברי ושפחתו העברייה - יהודים גמורים הם, ולפיכך נדרשת דעתם: עליהם להסכים להיכלל בקרבן הפסח שלו.
משנתנו פותחת בדיון במי שמשויך לשני אנשים שונים - על מי מהם הוא נמנה?
האישה - משל בעלה או משל אביה:
"האישה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה - תאכל משל בעלה" - אישה הגרה בבית בעלה, ושחטו עליה קרבן פסח הן בעלה והן אביה, אוכלת משל בעלה, שכן משעה שנישאה היא משויכת לבעלה.
"הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה - תאכל במקום שהיא רוצה" - אם היום טוב הראשון שלאחר נישואיה הוא הפסח, והיא הולכת לעשותו בבית אביה כמנהג המקובל, ושחטו עליה שניהם - רשאית לאכול באיזה משני המקומות שתרצה.
הגמרא מדייקת בשני עניינים:
ההחלטה בשעת השחיטה: אף שרשאית לאכול היכן שתרצה, עליה להחליט כבר בשעת השחיטה באיזה מהם היא נמנית. אחרת יהיה הדבר תלוי בעניין 'ברירה' - החלטה למפרע - ואין אנו אומרים ברירה בדין דאורייתא, וקרבן פסח דין דאורייתא הוא.
אישה הרגילה ללכת לבית אביה: מדובר באישה שלא הייתה רגילה ללכת לבית אביה קודם היום טוב הראשון. אך אם הייתה הולכת לשם בקביעות, והלכה לבית אביה ברגל הראשון - אוכלת משל אביה. ואילו ברגל השני, ששחטו עליה שניהם, בין שהיא רגילה ללכת לבית אביה ובין שאינה רגילה, חוזר הדין למשנתנו: אוכלת במקום שהיא רוצה.
יתום ששחטו עליו אפוטרופסים:
"יתום ששחטו עליו אפוטרופסין - יאכל במקום שירצה" - יתום קטן שמונו לו שני אפוטרופסים ושניהם שחטו עליו, אוכל בכל מקום שיחליט; ומאחר שקטן הוא, אין הוא צריך להחליט בשעת השחיטה כפי שנדרשה האישה במקרה הקודם. אולם יתום גדול, שעבר גיל בר מצווה, עליו להחליט בשעת השחיטה היכן יהיה. ואם לא החליט, וכוונתו הייתה על שניהם - נמנה על מי ששחט ראשון.
עבד של שני שותפים:
"עבד של שני שותפין - לא יאכל משל שניהם" - עבד כנעני השייך לשני בעלים בשותפות. אף שעבד כנעני אינו צריך דעת, כאן עומדות מולו שתי דעות שונות - שני הבעלים - ולפיכך אינו יכול לאכול מאף אחד מהם.
הגמרא מסבירה כי מדובר בשותפים המקפידים זה על זה, שאינם מסתדרים ביניהם ואינם רוצים ליהנות זה מזה. אך אם אינם מקפידים, רשאי העבד להחליט לאיזה מהם להצטרף. במקרה שלנו, שבו הם מקפידים, היה על השותפים לסכם ביניהם היכן בדיוק יאכל העבד.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין:
"מי שחציו עבד וחציו בן חורין - לא יאכל משל רבו" - כגון עבד שהיו לו שני בעלים ואחד מהם שחררו, ונמצא חציו בן חורין. אין הוא אוכל משל רבו המחזיק בחציו, משום שאנו מניחים כי הרב הסכים לכלול אותו בקרבן הפסח רק עבור החלק שבבעלותו, ולא עבור החלק שהוא בן חורין. ומאחר שאותו חלק אינו כלול בקרבן, אינו יכול לאכול ממנו.
ומוסיפה הגמרא: אף שאינו אוכל משל רבו המחזיק בו למחצה, אוכל הוא מקרבן פסח משלו עצמו, שכן הלכה היא שכופין את האדון לשחררו לגמרי. לפיכך, אף שעדיין לא שוחרר בפועל, נחשב הוא כבן חורין לעניין אכילה מקרבן פסח שלו עצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני מי שמשויך לשני אנשים: האישה הנשואה, האוכלת משל בעלה, ואילו ברגל הראשון שהלכה לעשותו בבית אביה - במקום שהיא רוצה, ובלבד שתחליט בשעת השחיטה מפני עניין הברירה; היתום ששחטו עליו אפוטרופסיו, ובחילוק שבין קטן לגדול; עבד של שני שותפים המקפידים זה על זה, שאינו אוכל משל שניהם; ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, שאינו אוכל משל רבו אך אוכל מקרבן פסח משלו.