פרק ז', משנה י"א. משנה זו עוסקת בשאלה אילו חלקים בקרבן הפסח נחשבים ראויים לאכילה, ואילו חלקים נחשבים עצם. שאלה זו משמעותית, שכן ישנם חלקים בבהמה המתחילים דרכם כסחוס, וככל שהבהמה מזדקנת הם מתקשים ונעשים עצם.
הכלל שקובעת המשנה:
"כל הנאכל בשור הגדול ייאכל בגדי הרך" - כל חלק שעודנו ראוי לאכילה בשור בוגר, לאחר שהתבגר ועצמותיו התקשו, ראוי לאכילה אף בגדי הרך. בבהמה צעירה מצויים חלקים שהם רכים וסחוסיים בהווה, אך עתידים להתקשות עם התבגרותה. לפיכך דנים אף את הגדי הרך על פי מצבו בבגרות: אם בבוגר היה החלק ראוי לאכילה - הרי הוא נחשב דבר הנאכל מקרבן הפסח; ואם לאו - אינו נאכל.
המשנה מוסיפה ומפרטת: "וראשי כנפיים והסחוסים" - ראשי הכתפיים, שהם ככל הנראה מסוג הסחוס, וכן שאר חלקי הסחוס הרך. אלו נכללים בדברים הנאכלים אף בשור הגדול, ולפיכך נחשבים ראויים לאכילה.
ראוי לציין: אף שנקטה המשנה "שור הגדול", אין מביאים קרבן פסח משור אלא מן הכבשים או מן העיזים בני שנתם בלבד. השור משמש כאן כדוגמה בלבד - למה שנותר סחוס אף בבהמה גדולה ובוגרת, וממנו נלמד מה ניתן לאכול בקרבן הפסח הצעיר.
שיטת הרמב"ם:
כך ביארו את המשנה רש"י והרב מברטנורא. אולם הרמב"ם סובר כי עניינה של המשנה אינו בהגדרת מה ראוי לאכילה ומה אינו ראוי, אלא בסוגיית האיסור - איסור שבירת עצם בקרבן הפסח, שהרי אסור לשבור את עצמותיו של קרבן הפסח.
לדעת הרמב"ם, השאלה שלפנינו היא מה נחשב סחוס שמותר לשוברו ומה נחשב עצם שאסור לשוברה. ההכרעה נעשית על פי מצבה של הבהמה הבוגרת: חלק שכיום הוא סחוס בגדי או בטלה, אך סופו להתקשות - נחשב עצם ואין היתר לשוברו, אף שכעת הוא נראה כסחוס.
איסור שבירת העצם:
המשנה ממשיכה ועוסקת בעניין שבירת העצם, ובזה אף לפי פירוש רש"י: "השובר את העצם בפסח הטהור - הרי זה לוקה ארבעים" - השובר עצם מעצמותיו של קרבן פסח טהור לוקה מלקות, שכן זהו אחד מאיסורי התורה.
ולעומת זאת קובעת המשנה: "אבל המותיר בטהור והשובר בטמא - אינו לוקה את הארבעים". שני מקרים לפנינו:
המותיר בטהור - המשאיר מבשר קרבן הפסח מעבר לזמן שבו ניתן לאוכלו. אף שהדבר אסור, והמותיר מצווה לשרוף את הנותר, אין לוקים עליו משני טעמים: ראשית, זהו לאו שאין בו מעשה - אזהרה שאין עמה שום מעשה; ושנית, זהו לאו הניתק לעשה - אזהרה הניתנת לתיקון על ידי מצוות עשה, הציווי לשרוף את הנותר.
השובר בטמא - השובר את עצמותיו של קרבן פסח שהוא טמא. בזה למדנו מן הפסוק, שהלאו של שבירת עצם בקרבן הפסח נאמר דווקא בפסח טהור ולא בפסח טמא.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל "כל הנאכל בשור הגדול ייאכל בגדי הרך", ובכללו ראשי כנפיים וסחוסים. לדעת רש"י והרב מברטנורא נוגע הכלל להגדרת הראוי לאכילה בקרבן הפסח, ולדעת הרמב"ם - להגדרת העצם שאסור לשוברה. עוד למדנו כי השובר עצם בפסח טהור לוקה ארבעים, ואילו המותיר בטהור והשובר בטמא פטורים מן המלקות.