פסחים, פרק ז', משנה י'. משנה זו דנה בחלקיו של קרבן הפסח שאינם ראויים לאכילה, ובשאלה מתי יש לשורפם.
הדברים הנשרפים:
"העצמות" - ידוע כי אסור לשבור את עצמות קרבן הפסח. לפיכך, עצם שיש בתוכה מוח הראוי לאכילה, אין אפשרות להגיע אל המוח שבתוכה מחמת איסור שבירת העצם, והרי היא מעצם הגדרתה דבר שאינו נאכל.
"והגידין" - סוגים מסוימים של גידים. מבארת הגמרא שמדובר באותו חלק של גיד הנשה שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן בלבד: אין הוא ראוי לאכילה, ואף על פי כן הוא נחשב חלק מקרבן הפסח.
"והנותר" - כל חלק מבשר קרבן הפסח שנשאר מעבר לזמן שבו מותר לאוכלו.
זמן השריפה:
קובעת המשנה: "ישרפו בששה עשר" - כל אלו נשרפים בששה עשר בניסן.
ומה הדין כאשר חל ששה עשר בניסן בשבת? על כך אומרת המשנה: "חל ששה עשר להיות בשבת - ישרפו בשבעה עשר", בשבעה עשר בניסן, שהוא היום השני של חול המועד. והטעם לכך: "שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב" - שריפת קדשים אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ולפיכך יש להמתין עד חול המועד, שהוא בעיקרו חול.
הגמרא מציעה מקורות שונים לדין זה. אחד מהם: ביום טוב ישנה מצוות עשה, ולצדה מצוות לא תעשה של "כל מלאכה לא תעשו". מצוות העשה של שריפת נותר, "ובאש תשרופו", אינה חזקה די הצורך כדי לדחות את הלא תעשה והעשה של יום טוב שבאים יחדיו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי העצמות, הגידין והנותר של קרבן הפסח נשרפים בששה עשר בניסן; וכאשר חל ששה עשר בשבת, נדחית שריפתם לשבעה עשר, שכן שריפת קדשים אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.