TheWholeTorah.aiBeta

פסחים פרק ז' משנה ט': פסולים בקורבן פסח

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פסחים פרק ז', משנה ט'. משנה זו דנה בסוגי הפסולים שאירעו בקורבן פסח, ובדין שריפתם - מתי נשרף הקורבן מיד, ומתי יש להמתין עד שתעובר צורתו.

"פסח שיצא או שנטמא - יישרף מיד":

  • "פסח שיצא" - קורבן פסח שיצא מחומת ירושלים. אין הפסח נאכל אלא בתוך ירושלים, ומשיצא ממנה נפסל בשרו מאכילה.

  • "או שנטמא" - נשאר הפסח בירושלים, אלא שבשרו נטמא.

בשני המקרים הללו נשרף הקורבן מיד, משום שזהו פסול הגוף: גופו של הפסח עצמו נפסל.

נטמאו הבעלים או שמתו:

אולם אם נטמאו בעלי הפסח ואין הם יכולים לאוכלו, או שמתו, אין שורפים אותו מיד, אלא "תעובר צורתו" - ממתינים עד שתיפסל צורתו ותבניתו, כלומר עד שייעשה נותר ויעבור זמנו, "ויישרף בשישה עשר" - ביום הראשון של חול המועד, השישה עשר בניסן.

ראוי לעמוד על הפרש הזמנים: אין מבערים קודשים ביום טוב, ולפיכך במקרה הראשון, שבו נשרף הקורבן מיד, מדובר בשריפה שלפני יום טוב. ואילו כאן, שיש להמתין עד שתעובר צורתו וייעשה נותר - דבר שאינו קורה אלא בבוקר חמישה עשר בניסן, שהוא עדיין יום טוב - נדחית השריפה לבוקר השישה עשר.

דעת רבי יוחנן בן ברוקה:

רבי יוחנן בן ברוקה חולק ואומר: "אף זה יישרף מיד" - אף במקרה שנטמאו הבעלים או שמתו, נשרף הקורבן מיד, "לפי שאין לו אוכלין", שכן לא נותר מי שיאכלנו.

טעם הדבר: אכילת קורבן הפסח היא מתכונותיו החיוניות של הקורבן. שלא כשאר קורבנות, שאכילתם עשויה להיות כפרה אך אינה מהווה את עיקר המצווה שבהם, קורבן פסח כולו עניין אכילתו. משום כך, כאשר אין מי שיאכלנו, רואה בכך רבי יוחנן בן ברוקה פסול הגוף, כאילו נפסל קורבן הפסח עצמו.

הגבלת המחלוקת בגמרא:

הגמרא מבארת כי רבי יוחנן בן ברוקה חולק רק כאשר נטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת דמו של קורבן הפסח. מאחר שבשר הקורבן לא היה יכול מעולם להיעשות כשר לאכילה, הרי זה כאילו נפסל הקורבן עצמו. אולם אם כבר נעשתה הזריקה, ורק לאחריה נטמאו הבעלים או מתו, אין זה נחשב פסול הגוף, ואף רבי יוחנן בן ברוקה מודה שאין שורפים אותו מיד, אלא ממתינים עד שייעשה נותר ושורפים אותו בשישה עשר בניסן.

לסיכום: משנה זו מבחינה בין פסול שאירע בגוף הקורבן - יציאה מחוץ לחומת ירושלים או טומאת הבשר, שדינו שריפה מיד - לבין פסול שאירע בבעלים, שנטמאו או שמתו, שאז ממתינים עד שתעובר צורתו והוא נשרף בשישה עשר בניסן. רבי יוחנן בן ברוקה סובר שאף פסול הבעלים נחשב פסול הגוף, שכן עיקרו של קורבן פסח באכילתו, והגמרא מצמצמת את מחלוקתו למקרה שאירע הדבר קודם זריקת הדם.