פסחים, פרק ז', משנה ח'. המשנה עוסקת בדינו של קרבן פסח שנטמא, ומחלקת בין טומאה שאירעה ברובו של הקרבן לטומאה שאירעה במיעוטו - הן במקום השריפה והן בעצים שבהם שורפים.
"נטמא שלם או רובו":
המשנה פותחת: "נטמא שלם או רובו - שורפין אותו לפני הבירה". כלומר, אם כל קרבן הפסח נטמא, או שנטמא רובו, שורפים אותו לפני הבירה. מדובר לאחר שהובא הקרבן ונזרק דמו, אך טרם הספיקו לאוכלו; וכן אף אם כבר אכלו ממנו מעט, ובלבד שרובו נטמא.
מהי "הבירה":
נחלקו בכך רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא במסכת יומא:
רבי יוחנן: מקום מסוים בהר הבית.
ריש לקיש: כל בית המקדש.
בכל אופן, השריפה נעשית במקום ציבורי, וטעם הדבר: חכמים גזרו שתיעשה בפרהסיה כדי לבייש את הבעלים, שייזהרו יותר להבא שלא ייטמא קרבן הפסח. משום כך נאמרה הלכה זו דווקא כאשר נטמא כל הקרבן או רובו.
וכאשר שורפים אותו לפני הבירה, רשאים להשתמש "מעצי המערכה" - עצי הציבור המיועדים בדרך כלל למערכה שעל גבי המזבח.
"נטמא מיעוטו או הנותר":
אם נטמא מיעוטו של קרבן הפסח, או שנשאר ממנו נותר שלא הספיקו לאוכלו - "שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן": שורפים אותו בחצרות הבתים או על גגותיהם, בתוך ירושלים, ומן העצים שלהם עצמם. רק במקדש ניתן להשתמש בעצי הציבור.
"הציקנין":
המשנה מסיימת: "הציקנין שורפין אותו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה". הציקנין הם הקמצנים, ומותר להם להביא את הנותר שלהם, או את המיעוט שנטמא, אל בית המקדש ולשורפו לפני הבירה, כדי שאף הם ייהנו מעצי הציבור ויחסכו מהוצאותיהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בקרבן פסח שנטמא כולו או רובו, השריפה נעשית לפני הבירה, בפרהסיה, מדין ביוש הבעלים, ומעצי המערכה; ואילו בנטמא מיעוטו או בנותר - שורפים בחצרות ובגגות שבירושלים ומעצי עצמן. עוד למדנו את היתרם של הציקנין לשרוף לפני הבירה כדי ליהנות מעצי המערכה.