פסחים פרק ז', משנה ז'. התורה מלמדת כי הציץ, שאותו היה הכהן הגדול חובש על מצחו, נועד לרצות - להכשיר קרבנות שדרך כלל היו נפסלים מחמת טומאה. זוהי הפונקציה שייחדה התורה לציץ, ובמשנתנו נלמד את גדריה ואת גבולותיה.
"הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא":
קרבן פסח שנזרק דמו על המזבח, ולאחר מכן נודע שהיה טמא - בין שנטמא בשרו ובין שנטמא דמו - "הציץ מרצה". הקרבן כשר, ואין הבעלים נדרשים להביא פסח שני. עם זאת, אין הפסח נאכל, שכן אכילת קרבן בטומאה הותרה רק כאשר כל הציבור טמא; אך הקרבן עצמו כשר. זוהי פעולתו של הציץ.
"נטמא הגוף - אין הציץ מרצה":
אולם אם נטמא האדם עצמו, אין הציץ מרצה ואין ריצויו מועיל, והרי זה חייב להביא פסח שני. וטעם הדבר במה שאמרו חכמים בשני קרבנות אלו - בנזיר ובעושה פסח, כלומר בנזיר המביא את קרבנות נזירותו ובמביא את קרבן הפסח:
"הציץ מרצה על טומאת הדם" - הציץ מכשיר את הקרבן כאשר נטמא הדם, וכל שכן כאשר נטמאו הבשר או החלב (האימורים).
"ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף" - כאשר האדם עצמו טמא, אין הציץ מחיל את כשרות הקרבן.
"נטמא טומאת התהום":
לכלל זה נאמר יוצא מן הכלל: טומאת התהום. עניינה, אדם שנטמא בטומאת מת מחמת גופה שהייתה מוסתרת ואיש בעולם לא ידע עליה, ורק לאחר מכן נתגלתה. במקרה זה, אם הנזיר או המביא את קרבן הפסח מגלה לאחר הבאת הקרבן כי היה טמא בטומאת התהום שאיש לא ידע עליה - "הציץ מרצה". הלכה למשה מסיני היא, שכל שלא ידע אדם בטומאה זו והתגלתה לו לאלתר - פסחו כשר, קרבנות נזירותו כשרים, ואינו נדרש להביא קרבנות אחרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי ריצוי הציץ - בפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהיה טמא הציץ מרצה והקרבן כשר, אף שאינו נאכל; בטומאת הגוף אין הציץ מרצה, בין בנזיר ובין בעושה פסח, וחייב להביא פסח שני; ואילו בטומאת התהום, הלכה למשה מסיני שהציץ מרצה והקרבן כשר.