המשנה אומרת:
הציבור כולו, כלל ישראל, נטמא בטומאת מת לפני הפסח.
רובו של הציבור נטמא בטומאת מת.
הציבור טהור, ורובו של כלל ישראל טהור, אך הכהנים טמאים.
בכל אחד מן המצבים הללו יש טומאה, והקרבן קרב בטומאה. הטמאים והטהורים כאחד נכנסים לעזרה - היא החצר - "לפי שאין מחלקים קרבן ציבור", שאין מחלקים את קרבנם של רבים.
ואפילו היחידים: מאחר שרוב הציבור טמא, אף היחיד הטהור עושה את קרבנו בטומאה. וכמובן, כפי שהזכרנו, דין זה נאמר בטומאת מת בלבד, ולא בשאר סוגי הטומאה.
ומה הדין כאשר מיעוט הציבור טמא?
במקרה זה חוזרים אל הסדר הרגיל:
הטהורים - שהם הרוב, מקריבים את קרבן הפסח בזמנו, בארבעה עשר בניסן.
הטמאים - ככל מי שנטמא ואינו יכול להקריב את קרבן הפסח מחמת טומאתו, מקריבים אותו בפסח שני, בארבעה עשר בחודש אייר.
פסח שני הוא זמן ההשלמה שקבע הקב"ה עבור מי שלא הספיק להקריב את קרבן הפסח בזמנו בחודש ניסן, ובידו לעשותו חודש לאחר מכן.
לסיכום: כאשר הציבור או רובו טמאים בטומאת מת, וכן כאשר הכהנים טמאים והציבור טהור, נעשה הפסח בטומאה, וטמאים וטהורים נכנסים יחד לעזרה, שאין מחלקים קרבן ציבור; ואילו כאשר רק מיעוט הציבור טמא, הטהורים מקריבים בארבעה עשר בניסן והטמאים משלימים את קרבנם בפסח שני, בארבעה עשר באייר.