פסחים, פרק שביעי, משנה ה. המשנה עוסקת בדין טומאה שאירעה בבשרו של קרבן הפסח או בחלביו קודם זריקת הדם, ובהבדל שבין קרבן פסח לבין שאר הקרבנות בעניין זה.
"נטמא הבשר וחלב קיים - אינו זורק את הדם":
מדובר בתרחיש שבו כלל ישראל טהור, אלא שבשרו של קרבן פסח מסוים נטמא, ואילו החלבים, החלקים הקרבים על המזבח, קיימים ולא נטמאו. מאחר שהבשר אינו ראוי עוד לאכילה, אין תכלית בזריקת הדם, שכן אין תועלת בהבאת קרבן פסח שאי אפשר לאוכלו, וקרבן הפסח לא יהיה כשר.
"נטמא החלב ובשר קיים - זורק את הדם":
במקרה ההפוך, שבו נטמאו החלבים העומדים להישרף על המזבח ואילו בשר הפסח קיים בטהרתו, זורקים את הדם, שכן יש בכך תכלית: הבשר ראוי לאכילה. הקטרת החלבים היא אמנם חלק מן המצווה, אך אינה מעכבת ואינה משפיעה על כשרותו של קרבן הפסח. לפיכך, אף שאין אפשרות להקטירם על המזבח מחמת טומאתם, והם נשרפים בחוץ במקום שריפת פסולי המוקדשין, אין בכך כלום - העיקר הוא שקרבן הפסח יהיה ראוי לאכילה.
"ובמוקדשין אינו כן":
בשאר הקרבנות אין הדין כן, אלא "אף על פי שנטמא הבשר וחלב קיים - זורק את הדם". בשאר קרבנות, אם הבשר הנאכל לכהנים נטמא ואינו קיים, ואילו החלבים הקרבים על המזבח קיימים, די בכך כטעם מספיק לזריקת הדם, כדי לאפשר את הקטרת החלבים על גבי המזבח.
ראוי לציין כי הרמב"ם כותב שאף ההפך נכון: אם נטמאו החלבים בשאר הקרבנות, ואילו הבשר טהור וראוי לאכילת הכהנים, אף זו סיבה מוצדקת לזריקת הדם.
הכלל העולה מכאן: אף אחד משני הפריטים הללו אינו משפיע על כשרותו של הקרבן, אך לכל אחד מהם תפקיד. אם יזרוק את הדם, יוכל לאכול את הבשר או לחלופין להקטיר את האימורים; ואם לא יזרוק את הדם, לא יוכל לקיים אף אחד מהשניים. לפיכך כל אחד מהם כשלעצמו מהווה טעם מוצדק להמשך תהליך הקרבתו של אותו קרבן.
לסיכום: בקרבן פסח הכול תלוי בכשרות האכילה - נטמא הבשר, אין זורקים את הדם; נטמאו החלבים בלבד, זורקים את הדם. בשאר המוקדשין, לעומת זאת, די בקיומו של אחד משני העניינים, הבשר לאכילת הכהנים או החלבים להקטרה, כדי שתהיה תכלית בזריקת הדם ובהמשך עבודת הקרבן.