פסחים פרק ז', משנה ד'. כפי שלמדנו, קרבן פסח קרב אף כאשר העם טמאים: אם רוב כלל ישראל טמאים, או שרוב הכהנים טמאים, מביאים את קרבן הפסח בטומאה. משנתנו מונה חמישה קרבנות ציבור, שבוודאי קרבים בשבת, ואף באים בטומאה. אף שהם מן הקרבנות הנאכלים, אין הם נאכלים בטומאה - שלא כקרבן הפסח.
לשון המשנה: "חמישה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה" - חמישה קרבנות קרבים אף כאשר כלל ישראל טמאים או שהכהנים טמאים, אך במצב זה אין הם נאכלים.
ואלו הם חמשת הקרבנות:
העומר - מנחת השעורים הקרבה ביום השני של פסח.
שתי הלחם - הקרבות בשבועות מן החיטים, המנחות הראשונות מתבואת השנה.
לחם הפנים - הלחם שעל השולחן, המונח מחדש מדי שבת.
זבחי שלמי ציבור - הבהמות הקרבות יחד עם שתי הלחם בשבועות.
שעירי ראשי חודשים - השעירים הקרבים לחטאת ציבור בראש חודש. ואף שהמשנה נוקטת ראש חודש בלבד, הכוונה גם לשאר המועדים, שבכל אחד מהם קרב שעיר לחטאת.
מה מייחד את הקרבנות הללו? ודאי שיש קרבנות רבים נוספים הבאים בטומאה, אלא שאלו מיוחדים בכך שיש בהם מרכיב של אכילה, ומרכיב זה אינו מנוצל בשעה שהם באים בטומאה. התורה התירה להביאם בטומאה, אך לא התירה לאוכלם.
הטעם לכך: התורה קבעה שקרבנות אלו חייבים לבוא בזמנם המסוים, ולפיכך הם קרבים אף בשבת ואף בטומאה - אך אין בכך היתר לאוכלם. שהרי האכילה אינה חיונית לקרבנות אלו, והקרבן כשר לחלוטין בלעדיה. מצווה לאוכלם, והכהנים אוכלים את כולם, אך אין האכילה מעכבת את כשרותו ותקפותו של הקרבן.
הפסח שבא בטומאה:
המשנה ממשיכה: "הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה" - שלא כקרבנות הקודמים, פסח הבא כאשר רוב כלל ישראל טמאים, אף נאכל בטומאה. הטעם: מלכתחילה הוא בא לצורך אכילה. כבר בתיאורו הראשון בתורה, בפרשת בא, נאמר "איש לפי אכלו" - כל אחד לפי כוחו לאכול.
נמצא שהאכילה, היכולת לאכול את קרבן הפסח, חיונית לעצם הגדרתו. כפי שראינו קודם, השוחט קרבן פסח עבור מי שאינו יכול לאכול - אין זה קרבן פסח כשר, ואין בו קיום מצוות קרבן פסח. ומכיוון שהאכילה חיונית, ממילא הותרה האכילה אף בטומאה.
לסיכום: חמישה קרבנות ציבור באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה - העומר, שתי הלחם, לחם הפנים, זבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חודשים - משום שהאכילה בהם מצווה שאינה מעכבת. לעומתם, קרבן פסח שבא בטומאה אף נאכל בטומאה, שכן האכילה היא מעצם מהותו של הקרבן ומעכבת בו.