פסחים פרק ז', משנה ג'. המשנה עוסקת בקרבן פסח שנמשח בשמן, שכן כפי שכבר נלמד במסכת, מותר להשתמש במי פירות ולשפשפם על הקרבן. השאלה הנדונה כאן היא מה דינו של שמן שיש לו מעמד מיוחד - שמן של תרומה או שמן של מעשר שני.
סכו בשמן של תרומה:
"אם חבורת כהנים - יאכלו" - כאשר בני החבורה הממונים על אותו פסח הם כהנים, אין כל מניעה, שהרי הם מותרים באכילת תרומה.
"אם ישראל" - כאשר בני החבורה הם ישראלים, שאינם רשאים לאכול תרומה, יש למצוא דרך להיפטר משמן התרומה שעל הקרבן, ובזה מחלקת המשנה בין שני מצבים:
"אם חי הוא - ידיחנו" - אם הבשר עדיין נא ולא נצלה, די בשטיפתו במים ובייבושו, משום שהשמן טרם נבלע בבשר.
"אם צלי הוא - יקלוף את החיצון" - לאחר שנצלה הבשר, נבלע השמן בתוכו, ולפיכך יש לקלוף את השכבה החיצונית של הקרבן כדי שהישראל לא יאכל תרומה. דין זה נכון בוודאי כאשר הבשר חם, ויש המבינים שהוא נוהג אף כשהבשר קר.
סכו בשמן של מעשר שני:
מצד עצם האכילה אין כאן בעיה: מעשר שני נאכל בירושלים, וקרבן הפסח אף הוא נאכל בירושלים בלבד. כל יהודי רשאי לאכול מעשר שני כל עוד הוא טהור, וממילא אין חשש, שהרי כדי לאכול את קרבן הפסח נדרש האדם להיות טהור.
אף על פי כן קובעת המשנה: "לא יעשנו דמים לבני חבורה" - אין הוא רשאי לגבות תשלום משאר בני החבורה עבור שמן המעשר שני שמרח על הקרבן. אין הוא יכול לומר להם: כשם ששילמתם עבור קרבן הפסח, כך מוטלת עליכם תוספת תשלום עבור השמן.
הטעם לכך: "שאין פודין מעשר שני בירושלים", ויש הגורסים - וגירסה זו אולי מתיישבת יותר - "שאין מוכרין מעשר שני בירושלים". אין למכור מעשר שני בירושלים אפילו כדי לאוכלו שם בקדושה, משום שחכמים קבעו כי הדבר דומה מדי לפדיון מעשר שני בירושלים, שאינו מועיל ואינו אפשרי. הפדיון צריך להיעשות מחוץ לירושלים, אלא אם כן המעשר טמא. במקרה שלפנינו השמן טהור, ולפיכך אין אפשרות לפדותו בירושלים, ומשום כך אין מתירים למכרו תמורת כסף - וזו למעשה משמעות גביית התשלום מבני החבורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הסך את קרבן הפסח בשמן שיש לו מעמד מיוחד. בשמן של תרומה - חבורת כהנים אוכלת כרגיל, ואילו ישראל מדיח את הבשר כשהוא חי או קולף את שכבתו החיצונית כשהוא צלוי. בשמן של מעשר שני - האכילה מותרת, שהרי הכול נעשה בירושלים ובטהרה, אך אסור לגבות את דמי השמן מבני החבורה, משום שאין פודין ואין מוכרין מעשר שני בירושלים.