פסחים, פרק שביעי, משנה ב. לפנינו המשך הדיון בצליית קרבן הפסח - באילו כלים ובאיזה אופן הצלייה כשרה, ומה דינו של בשר שנצלה מחום שאינו חום האש.
הכלים שאין צולין בהם את הפסח:
"אין צולין את הפסח לא על השפוד" - אין לצלות את קרבן הפסח על גבי שיפוד של מתכת. במשנה הקודמת עסקנו בשיפוד של עץ, ואילו כאן הכוונה לשיפוד מתכת: המתכת עצמה מתחממת, ונמצא שהפסח מתבשל מחום השיפוד ולא מחום האש.
"ולא על האסכלה" - אף אין לצלותו על גבי טס של מתכת, טס של ברזל, הוא ה'אסכלה'.
הגמרא מוסיפה כאן שורה החסרה מלשון המשנה, בדרך של 'חיסורי מיחסרא': "אם אסכלה מנוקבת - שריא". כלומר, אם הטס מנוקב בנקבים המאפשרים לאש לעבור דרכו, זו צורה כשרה של צליית קרבן הפסח.
"אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה" - טבי, עבדו של רבן גמליאל, נזכר פעמים אחדות במשניות. אף במעשה זה מדובר באסכלה מנוקבת, שהצלייה בה כשרה.
שלושה דינים בבשר שנצלה מחום שאינו חום האש:
"נגע בחרסו של תנור - יקלוף את מקומו" - אם נגע בשר הפסח עצמו בחרס התנור, נוצרה בעיה: אותו מקום נצלה מחום החרס ואינו כשר, שכן נצלה מחום התנור במקום מחום האש. לפיכך יש לקלוף את אותו מקום ולהשליכו.
"נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו - יטול את מקומו" - אם נטף מן הרוטב על חרס התנור וחזר וניתז על הקרבן, אין די בהסרת קליפה דקה בלבד, אלא יש להסיר כמות שיש בה עובי, כרוחב אגודלו של אדם, משום שהרוטב נוטה לחדור פנימה לעומק.
"נטף מרוטבו על הסולת - יקמוץ את מקומו" - היה מונח בתנור קמח סולת שהתחמם מן האש שבתוכו (מנהג שלא היינו נוקטים בו היום, מחשש שמא ייעשה חמץ, אך כנראה ידעו לשלוט במצב). אם נטף רוטב הפסח על הסולת החמה, נצלה הרוטב אף מחום הסולת ולא מחום האש בלבד, ונאסר באכילה. לפיכך קומץ את מקום הרוטב ומוציאו מן הסולת, ושאר הסולת מותרת באכילה.
לסיכום: יסוד אחד עומד בבסיס כל דיני המשנה - קרבן הפסח צריך להיצלות מחום האש בלבד, ולא מחומו של דבר אחר: לא מחום שיפוד המתכת, לא מן האסכלה שאינה מנוקבת, לא מחרס התנור ולא מן הסולת החמה. וכל מקום שנצלה מחום אחר יש להסירו - קליפה בנגיעת הבשר בחרס, נטילת עובי כרוחב אגודל ברוטב שחזר מן החרס, וקמיצה בסולת שספגה את הרוטב.