פסקה זו עוסקת בצליית קרבן הפסח בפועל. המשנה פותחת בשאלה: כיצד היו צולים את קרבן הפסח? ומשיבה, שהיו מביאים שפוד של רימון - מוט עץ ארוך העשוי מעץ רימון.
מדוע דווקא שפוד של עץ רימון?
עץ ולא מתכת - המתכת מתחממת מאוד, ואילו קרבן הפסח צריך להיצלות מחום האש ולא מחום המתכת, אף אם המתכת התחממה על ידי האש.
רימון ולא מיני עץ אחרים - שאר מיני העץ, אף כשהם יבשים מבחוץ, נוטים להפריש לחות. לחות זו מתחממת, ונמצא שהדבר נעשה מעין בישול - והרי אין לבשל את קרבן הפסח בנוזל, אלא לצלותו בלבד. עץ הרימון יבש מבפנים ומבחוץ, ולפיכך נבחר לכך.
אופן התקיעה בשפוד:
היו תוקעים את השפוד "מתוך פיו עד בית נקובתו" - אף שהוציאו את בני המעיים, עדיין נותר הנקב שלמטה, ודרכו היו תוקעים. הראש היה מונח כלפי מטה, ומאחר שחלקו העבה של העץ היה למטה, סמוך לפה ולראש, לא היה הקרבן נשמט.
הכרעיים ובני המעיים:
את הכרעיים שקצצו ואת בני המעיים שניקו ושטפו היטב, היו מכניסים לתוך הבהמה. הסרת הכרעיים נעשתה בלא שבירת עצמות, שהרי אסור לשבור עצם בקרבן פסח, אלא היו חותכים במקום חיבור הפרק.
הכנסת הכרעיים ובני המעיים אל תוך הקרבן בשעת הצלייה היא דעתו של רבי יוסי הגלילי, ורבי עקיבא חולק עליו:
רבי יוסי הגלילי: נותנים את הכרעיים ואת בני המעיים לתוך הבהמה, וכך הם נצלים עמה.
רבי עקיבא: הרי זה כמין בישול, שכן הנוזלים מתחממים בתוך החלל כדרך בישול בסיר. לפיכך "תולין חוצה לה" - תולים אותם על השפוד מבחוץ, ובאופן זה הם נצלים.
לסיכום: בפסקה זו למדנו את אופן צליית קרבן הפסח: בשפוד של עץ רימון דווקא, שאינו מתכת המתחממת ואינו מפריש לחות המביאה לידי בישול; תקיעת השפוד מן הפה עד בית הנקב, כשהראש כלפי מטה; והטיפול בכרעיים ובבני המעיים - בלא שבירת עצם - שבו נחלקו רבי יוסי הגלילי, המכניסם לתוך הבהמה, ורבי עקיבא, התולה אותם מחוצה לה מחשש בישול.