פסחים, פרק ו', משנה ד'. לפנינו הלכה נוספת בעניין קרבן החגיגה, ובה מונה המשנה את דיניה ומעמידה אותם אל מול דיני קרבן הפסח.
דיני החגיגה ביחס לקרבן הפסח:
"הבאה מן הצאן ומן הבקר" - החגיגה, שלא כקרבן הפסח, יכולה לבוא הן מן הצאן והן מן הבקר: מפרות, משוורים וכיוצא בהם. קרבן הפסח, לעומתה, בא מן הכבשים או מן העזים בלבד.
"מן הכבשים ומן העזים" - בנקודה זו שווה החגיגה לקרבן הפסח, שאף הוא בא מכבשים או מעזים.
"מן הזכרים ומן הנקבות" - החגיגה כשרה בין בזכרים ובין בנקבות, לפי שהיא קרבן שלמים, וקרבן שלמים בא מזכר ומנקבה כאחד. ואילו קרבן הפסח חייב לבוא מן הזכר דווקא.
"ונאכלת לשני ימים ולילה אחד" - זמן אכילתה נמשך שני ימים ולילה אחד: יום השחיטה, הלילה שלאחריו, והיום שלמחרת עד השקיעה. אף זהו דינו של קרבן שלמים, ובו נבדלת החגיגה מקרבן הפסח, הנאכל באותו הלילה בלבד.
סייג לזמן האכילה - חשש תערובת עם הפסח:
מה שאמרה המשנה שהחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד, אינו אמור אלא כשנותרה בלתי מושפעת מקרבן הפסח. אולם כאשר החגיגה מונחת על אותו שולחן יחד עם קרבן הפסח, יש לחשוש שמא נתערבה בה מקצת מקרבן הפסח ובלעה ממנו. במקרה כזה חלים עליה דיניו של קרבן הפסח, ואין היא נאכלת אלא באותו הלילה בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני קרבן החגיגה: הוא בא מן הצאן ומן הבקר, מן הכבשים ומן העזים, מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכל לשני ימים ולילה אחד - כדין קרבן שלמים, ובכל אלו הוא נבדל מקרבן הפסח הבא מזכרי הכבשים והעזים בלבד ונאכל בלילה אחד. עוד למדנו שאם נתערב בחגיגה מקרבן הפסח, חלים עליה דיני הפסח והיא נאכלת באותו הלילה בלבד.