פסחים, פרק ו', משנה ג'. במשניות הקודמות עסקנו בשאלה אילו חלקים מעבודת קרבן הפסח דוחים את השבת ואילו אינם דוחים. משנתנו עוסקת בעניין נוסף הנלווה לקרבן הפסח - קרבן החגיגה.
מהו קרבן חגיגה:
החגיגה היא קרבן שלמים המובא ברגלים, וזוהי מצווה בכל ימי היום טוב. אולם כאן מדובר בחגיגה מיוחדת, המובאת בערב פסח, ורק בהתקיים תנאים מסוימים.
מטרתה של חגיגה זו היא שאכילת קרבן הפסח תהיה "על השובע" - שהאדם יאכל את הפסח כשהוא כבר שבע. שהרי קרבן הפסח עצמו אינו מספיק לשובע: הוא בא מן הכבשים, וכשר רק בתוך שנתו הראשונה, ולפיכך הוא קטן, ואילו הביקוש היה גדול. פעמים רבות נמנו אנשים רבים על פסח אחד, ולכל אחד הגיע כזית בלבד - השיעור הנדרש בלבד. כדי להגיע לידי שובע נדרשה אפוא תוספת מאכל.
אמנם כיום אנו אוכלים מצה בכמות מרובה, אך בדורות עברו דקדקו יותר בשיעורים ואכלו פחות, ולעיתים קרובות נזקקו לבשר נוסף, כדי שבהגיעם לקרבן הפסח יהיו כבר שבעים ממנו. לשם כך היו מביאים את קרבן החגיגה מראש.
מקורו בתורה:
דבר זה מרומז בתורה, האומרת שיש לזבוח את הפסח "צאן ובקר". והרי הבקר, הבהמה הגדולה, אינו כשר לקרבן פסח כלל. על כן אמרו חז"ל שהכתוב מדבר בקרבן החגיגה, הבא עם קרבן הפסח כדי שיאכלוהו על השובע.
מתי מביאים חגיגה עם הפסח:
בחול - רק כאשר קרבן הפסח קרב באמצע השבוע. קרבן הפסח דוחה את השבת, אך קרבן החגיגה הנלווה אליו אינו דוחה שבת. חל ערב פסח בשבת, יש להשלים את השובע במאכלים אחרים ולא בבשר חגיגה.
בטהרה - רק כאשר הפסח קרב בטהרה. ידוע שכאשר רוב הציבור או הכהנים טמאים, הפסח קרב בטומאה, שכן טומאה דחויה (או הותרה) בציבור. אולם בנסיבות אלו אין מביאים עמו חגיגה, שהיא באה בטהרה בלבד.
במועט - רק כאשר אין די בקרבן הפסח לכל הנמנים עליו. אך אם החבורה קטנה ויש בפסח כדי שובע לכל בניה, אין צורך בחגיגה.
וכנגד זה אומרת המשנה: "ובזמן שהוא בא בשבת, במרובה ובטומאה - אין מביאין עמו חגיגה". כאשר הפסח קרב בשבת, או שהחבורה מרובה ויש בו כדי שובע, או שהוא קרב בטומאה - אין מביאים עמו חגיגה.
לסיכום: קרבן החגיגה הבא עם הפסח אינו חובה מוחלטת, אלא תלוי בנסיבות: הוא בא רק כדי להשלים את אכילת הפסח על השובע, ורק כשהפסח קרב בחול, בטהרה ובמועט. משאין הנסיבות מחייבות זאת - אין מביאים אותו כלל.