פסחים פרק ו' משנה ה': שחיטה שלא לשמו בשבת

קרבן פסח בית המקדש ועבודתו הלכות שבת פסח

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פסחים פרק ו', משנה ה'. משנה זו קשה לביאור, ונעמוד בה על עיקרי הרעיונות בזה אחר זה.

פותחת המשנה: "הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת - חייב עליו חטאת". השוחט קרבן פסח שלא לשמו, כגון ששחטו לשם שלמים, שחיטתו פסולה. לפיכך, אם עשה כן בשבת, חייב להביא קרבן חטאת על חילול השבת, שהרי שחט ללא תכלית כלל - כשוחט בהמה סתם בשבת.

שאר הזבחים שנשחטו לשם פסח:

ממשיכה המשנה: "ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח" - הנוטל קרבן מסוג אחר, כגון שלמים, ושוחטו לשם פסח. כאן חילקה המשנה בין שני מצבים:

"אם אינן ראויין" - כאשר הבהמה אינה ראויה כלל לקרבן פסח, כגון פרה שהוקדשה לשלמים. הכול יודעים שאין מביאים פרה לקרבן פסח, ואין אפשרות לטעות בכך. בהכרח, אפוא, שסבר שהדבר מותר או שלא הבחין שהיום שבת, ולפיכך חייב חטאת.
"ואם ראויין הן" - כאשר מדובר בכבש נאה שהוא פחות מבן שנה, הראוי לגמרי לקרבן פסח, אלא שהאדם לא ידע שהוקדש לשלמים, סבר שהוא קרבן פסח ושחטו לשם פסח. כאן יש לדון: שלמים שנשחטו שלא לשמם - כשרים, ונמצא שקיים בשחיטתו מצווה. האם ייחשב אפוא "טועה בדבר מצווה" ויהיה פטור, או שמא חייב חטאת על השבת?

בשאלה זו נחלקו התנאים:

רבי אליעזר מחייב חטאת - אף שטעה טעות לגיטימית וסבר שזהו קרבן פסח, ואף שקיים בפועל את מצוות השלמים הכשרים - עדיין חייב חטאת. הטועה בדבר מצווה, אף שקיים מצווה, חייב.
רבי יהושע פוטר - אף שחילל שבת, הרי היה טרוד במצווה, טעותו נעשתה מתוך ניסיון לקיים מצווה, ואף קיים אותה בפועל, שכן הקרבן כשר. לפיכך אינו חייב חטאת.

קל וחומר של רבי אליעזר:

לחיזוק שיטתו טוען רבי אליעזר: "מה אם הפסח, שהוא מותר לשמו" - קרבן פסח עצמו מותר לשוחטו בשבת כשעושהו כראוי, ואף על פי כן, "כששינה את שמו", ששחטו לשם שלמים ולא יצא ידי חובתו, חייב על השבת. אם כן, זבחים אחרים, כגון שלמים, "שאינן מותרין לשמן" - שאין להקריבם בשבת אפילו לשמם - "כששינה את שמן, אינו דין שיהא חייב"? בוודאי שיש לחייבו.

תשובת רבי יהושע:

השיב לו רבי יהושע: "לא, אם אמרת בפסח, ששינהו לדבר אסור" - בפסח שינה את הקרבן לשם שלמים, שהוא דבר האסור בשבת, בשונה מקרבן פסח המותר בה, ולכן מובן שחייב. "תאמר בזבחים, ששינן לדבר המותר" - אך בזבחים אחרים שינה אותם לשם פסח, שהוא דבר המותר בשבת. השוחט שלמים לשם פסח מכוון לדבר שאילו היה אכן קרבן פסח היה מותר להקריבו בשבת, ולפיכך אין לחייבו חטאת.

ראיית רבי אליעזר מאמורי ציבור:

רבי אליעזר מבקש לדחות את חילוקו של רבי יהושע, ומביא ראיה מקרבנות הציבור המותרים בשבת - התמידין והמוספין. אף הם מותרים בשבת כשמקריבים אותם כראוי, ואף על פי כן, השוחט קרבנות אחרים, כגון שלמים, לשם תמיד או לשם מוסף בשבת - הכול מודים שחייב, אף שכיוון לדבר המותר בשבת. מכאן שהטענה שכיוון לדבר המותר אינה טענה.

תשובת רבי יהושע - קצבה קבועה לעומת ריבוי:

השיב רבי יהושע: אין ללמוד מן התמידין ומן המוספין הבאים בשבת, שכן יש להם קצבה קבועה. שני תמידים בלבד ישנם, וכן מספר מוגדר של מוספים הקרבים. בקרבנות מנויים אלו לא שייך לטעות, שהרי ידוע כמה הם, ואין זה בגדר "טועה בדבר מצווה": היה על האדם להבין שקרבן השלמים שלפניו אינו המוסף.

מה שאין כן בקרבן פסח, שאין לו קצבה - אלפים ואלפים של קרבנות פסח קרבים, והכול טרודים ועסוקים לוודא שכל הפסחים יישחטו. במציאות כזו סביר וצפוי שאדם יטעה ויסבור שהבהמה שלפניו, שהיא באמת שלמים, היא אחד מקרבנות הפסח. זהו "טרוד בדבר מצווה", ולפיכך פטור.

שיטת רבי מאיר:

לסיום מעירה המשנה על דברי רבי אליעזר, שהניח כי בשוחט קרבנות אחרים לשם אמורי ציבור - התמידין והמוספין הקרבים בשבת - הכול מודים שחייב. על כך חולק רבי מאיר ואומר: "אף השוחט לשם אמורי ציבור פטור". אף השוחט שלמים לשם קרבנות ציבור, שהם דברים המותרים בשבת, הרי זה טועה בדבר מצווה ופטור מחילול שבת ואינו מביא חטאת, שהרי שחט לשם דבר המותר בשבת.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת - חייב חטאת, ואילו שאר הזבחים ששחטן לשם פסח תלויים בשאלת ההתראויות: באינן ראויין הכול מודים שחייב, ובראויין נחלקו רבי אליעזר המחייב ורבי יהושע הפוטר מדין טועה וטרוד בדבר מצווה. עמדנו על הקל וחומר של רבי אליעזר ועל חילוקו של רבי יהושע בין שינוי לדבר אסור לשינוי לדבר מותר, על הראיה מאמורי ציבור ועל דחייתה מכוח הקצבה הקבועה שבתמידין ובמוספין לעומת ריבוי הפסחים, ולבסוף על שיטת רבי מאיר הפוטר אף בשוחט לשם אמורי ציבור.

המאמר המקורי

אות פסחים ו:ה

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְשַׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב, זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח, שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים, שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר: A Paschal lamb that one slaughtered for a different purpose on Shabbat, not knowing that it is prohibited for him to do so, is disqualified, and he is liable to bring a sin-offering for it because he unwittingly performed a prohibited labor on Shabbat. As for all other offerings, such as a peace-offering, that one unwittingly slaughtered on Shabbat for the purpose of a Paschal offering, if they were not fit for the Paschal offering, e.g., if they were female or cattle or more than a year old and clearly ineligible for the Paschal offering, he is liable to bring a sin-offering. Because he did not fulfill the mitzva to bring a Paschal offering, his act of slaughter was therefore unnecessary. And if they were fit, Rabbi Eliezer nevertheless deems him liable to bring a sin-offering for his unwitting transgression. But Rabbi Yehoshua exempts him, because he maintains that if someone intended to perform a mitzva, and despite his error he in fact performed a mitzva, he is not liable to bring a sin-offering. And in this case he performed a mitzva, because offerings that are sacrificed for a different purpose are still fit. Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: If, with regard to the Paschal lamb, which is permitted to be slaughtered on Shabbat for its own purpose, when one changed its purpose he is nevertheless liable, then, with regard to other offerings that are forbidden to be slaughtered on Shabbat even for their own purpose, when one changed their purpose, is it not right that he should be liable? Rabbi Yehoshua said to him: No, this reasoning is faulty. If you say that one is liable to bring a sin-offering if he slaughtered a Paschal lamb for a different purpose, it is because he changed its purpose for something forbidden, as the offering he intended it to be may not be slaughtered on Shabbat. But can you necessarily say the same thing about other offerings that he slaughtered for the purpose of a Paschal offering and thus changed their purpose for something that is permitted to be sacrificed on Shabbat? Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: Let the communal offerings, such as the daily offering and the additional-offerings of Shabbat and the Festivals, prove the matter, for they are permitted to be slaughtered on Shabbat for their own purpose, and nevertheless, one who unnecessarily slaughters a different offering for their purpose is liable.This indicates that even when a particular offering may be slaughtered, one is nevertheless liable if he slaughtered a different offering for the purpose of the permitted offering. Rabbi Yehoshua said to him: No, if you say this halakha with regard to communal offerings, it is because they have a limit, as there is a specific number of communal offerings that must be offered on any particular day and there is no reason one would mistakenly sacrifice extra offerings for this purpose. But can you necessarily say the same thing about the Paschal lamb, which does not have a limit, making it more likely for someone to make a mistake? Rabbi Meir says: According to Rabbi Yehoshua, even one who unwittingly slaughters other offerings for the purpose of communal offerings beyond their daily limit is exempt for the same reason, i.e., that he intended to fulfill a mitzva that is permitted on Shabbat.