פסחים פרק ו' משנה ב': מה דוחה את השבת לצורך קרבן הפסח

קרבן פסח הלכות שבת יום טוב ומלאכת אוכל נפש טומאה וטהרה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פסחים, פרק ו', משנה ב'. משנה זו מהווה המשך למשנה הקודמת, שבה נחלקו תנא קמא ורבי אליעזר בשאלה אם מותר לעשות בשבת פעולות מסוימות לצורך הבאת קרבן הפסח - פעולות שהיה אפשר לעשותן לפני השבת ולא נעשו, ואינן אסורות אלא מדרבנן. לדעת תנא קמא אין לעשותן, שהרי היה אפשר לעשותן מערב שבת; ולדעת רבי אליעזר הן דוחות את השבת. במשנתנו בא רבי אליעזר לבאר את טעמו.

טענת רבי אליעזר - קל וחומר:

אמר רבי אליעזר: "והלא דין הוא" - והרי זה קל וחומר. "מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת" - השחיטה היא מלאכה דאורייתא, איסור מן התורה, ואף על פי כן היא דוחה את השבת לצורך קרבן הפסח. "אלו שהן משום שבות" - הפעולות שנמנו במשנה הקודמת: להביאו מחוץ לתחום, לשאתו בירושלים ולחתוך את היבלת באופן האסור מדרבנן, אינן אסורות אלא מדרבנן. "לא ידחו את השבת?" - קל וחומר שידחו.

תשובת רבי יהושע - "יום טוב יוכיח":

השיב לו רבי יהושע: "יום טוב יוכיח" - מדיני יום טוב ניתן להוכיח את היפוכו של דבר. "שהתיר בה משום מלאכה" - ביום טוב הותרה מלאכה גמורה, שהרי מותר לבשל בו לצורך אוכל נפש. "ואסר בה משום שבות" - ואף על פי כן נאסרו בו איסורי שבות, כגון להביא אוכל או בהמה מחוץ לתחום, אף שהדבר נעשה לצורך אכילה. הרי שלעיתים מלאכה דאורייתא מותרת ואילו איסור דרבנן נותר באיסורו, משום שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב.

"מה ראיה רשות למצווה?":

השיב רבי אליעזר: "מה זה יהושע?" - רבי יהושע היה בן דורו, ולפיכך לא נקט בלשון 'רבי'. "מה ראיה רשות למצווה?" - האכילה ביום טוב אינה אלא רשות, דבר שהותר לאדם לעשותו ואין בו חובת מצווה, ואין להביא ממנה ראיה למצווה כהקרבת קרבן הפסח. לדעת רבי אליעזר, לצורך קיום מצוות קרבן הפסח יש להתיר את איסורי הדרבנן הללו. הגמרא מבארת כי רבי יהושע סבר ששמחת יום טוב, האכילה וההנאה שבו, אף היא מצווה כשלעצמה.

ראייתו של רבי עקיבא מן ההזאה:

בשלב זה נכנס רבי עקיבא לוויכוח, אף שהיה תלמידם של רבי יהושע ורבי אליעזר, והשיב לרבי אליעזר מדינה של הזאה: מי שנטמא והוצרך שיזו עליו ממי הפרה אדומה בערב פסח, כדי שייטהר ויוכל לאכול את קרבן הפסח - הרי זו מצווה, ואף על פי כן אמרו חכמים שאין מזין עליו בשבת מפני איסור דרבנן. רש"י מבאר שההזאה כמתקן היא: היא מתקנת את האדם ומכשירתו, שהרי קודם לכן לא היה ראוי, ואיסורה מדרבנן או משום גזירה. הגמרא מציעה טעם נוסף: גזירה שמא יטלטל את מי החטאת ברשות הרבים.

נמצא שההזאה מצווה היא, ואיסורה אינו אלא מדרבנן, ואף על פי כן אינה דוחה את השבת. ואם כן, אין לתמוה על שאר האיסורים מדרבנן שאינם דוחים את השבת, אף שהם נעשים לצורך מצוות הבאת קרבן הפסח.

תשובת רבי אליעזר וטענתו הנגדית של רבי עקיבא:

השיב רבי אליעזר: אף על עניין ההזאה, הזאת מי חטאת המטהרים את האדם, יש לי לשאול. ומה שחיטה שהיא מלאכה דאורייתא דוחה את השבת, הזאה שאינה אלא מדרבנן - לא כל שכן שתדחה. אלא שלמעשה, כפי שמבארת הגמרא, רבי אליעזר עצמו הוא ששנה לרבי עקיבא שאין ההזאה דוחה את השבת, ולא זכר זאת; וכדי להזכיר לו, טען רבי עקיבא טענה הפוכה.

אמר לו רבי עקיבא: שמא ההיפך הוא הנכון - כשם שהזאה, שאינה אלא מדרבנן, אינה דוחה את השבת, כך שחיטה, שהיא מלאכה דאורייתא, לא תדחה את השבת. ודאי שאין הדבר כן, שהרי מותר לשחוט את קרבן הפסח בשבת; אלא שרבי עקיבא ביקש להזכיר לרבו בדרך כבוד שהוא עצמו מודה שההזאה אסורה מדרבנן אף בשבת.

"עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה":

רבי אליעזר לא ירד לסוף כוונתו ותמה: "עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה" - שהרי נאמר בתורה "בין הערביים במועדו", שהקרבן קרב אחר הצהריים בזמנו הראוי, ומאותה מילה למדים 'בין בחול בין בשבת' - שקרבן הפסח קרב בין ביום חול ובין בשבת. הרי לנו שהשחיטה דוחה את השבת.

אמר לו רבי עקיבא: "הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה" - הבא לי מקור המלמד שיש לדחות את איסורי הדרבנן הללו, כשם שאמרה תורה לדחות את השבת לצורך השחיטה. בשחיטה נאמר הדבר במפורש, משום שאין היא יכולה להיעשות אלא בשבת; ואילו פעולות אלו יכולות היו להיעשות מערב שבת.

כללו של רבי עקיבא:

על יסוד זה קבע רבי עקיבא כלל: "כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, ושחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת". בלשון "מלאכה" נראה שנכללים אף איסורי דרבנן:

כל פעולה שאפשר היה לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת, אף שהמצווה עצמה נעשית בשבת.
שחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת - ומוכרחה להיעשות בשבת עצמה, דוחה את השבת.

לסיכום: במשנה זו נימק רבי אליעזר את שיטתו בקל וחומר מן השחיטה, שהיא מלאכה דאורייתא ודוחה את השבת. רבי יהושע דחה זאת מדיני יום טוב, שבו הותרה מלאכה ונאסר שבות, ורבי אליעזר השיב שאין להביא ראיה מרשות למצווה. רבי עקיבא הוכיח מן ההזאה, שהיא מצווה ואיסורה מדרבנן ואף על פי כן אינה דוחה את השבת, ובדרך של כבוד הזכיר לרבי אליעזר את שיטתו שלו עצמו. לבסוף נקבע הכלל: כל שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה את השבת, ורק מה שאי אפשר לעשותו אלא בשבת - כשחיטת הפסח - דוחה אותה.

המאמר המקורי

אות פסחים ו:ב

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט), בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת: Rabbi Eliezer said: Could this not be derived through an a fortiori inference? If slaughter, which is ordinarily forbidden on Shabbat as a biblically prohibited labor, nonetheless overrides Shabbat when performed for the sake of the Paschal lamb, then these activities, namely carrying the animal, bringing it from outside the Shabbat limit, and the like, which are prohibited due to rabbinic decree, should they not override Shabbat? Rabbi Yehoshua said to him: The law governing a Festival proves otherwise, for the Torah permitted on it acts that are normally prohibited as labor, such as slaughtering, cooking, and baking, and yet it is forbidden to do on it acts that are prohibited due to rabbinic decree. Thus, we cannot derive policy with regard to rabbinic prohibitions from the rules that govern Torah laws. Rabbi Eliezer said to him: What is this, Yehoshua? How can you suggest such a weak proof? What proof can be deduced from optional activities that would apply to a mitzva? How does the fact that rabbinic decrees remain in effect on a Festival with respect to optional activities prove that one is also forbidden to transgress a rabbinic decree in order to fulfill the mitzva of offering the Paschal lamb? Rabbi Akiva responded and said in defense of Rabbi Yehoshua’s opinion: Sprinkling the purifying water of a red heifer upon someone who had contracted ritual impurity through contact with a corpse proves the matter, for it is done for the sake of a mitzva, in order to allow the person to offer the Paschal lamb, and it is prohibited only due to rabbinic decree, and nonetheless it does not override Shabbat, for the purification rite is not performed on the eve of Passover that falls on Shabbat. So, too, you should not be surprised about these activities, namely carrying the animal, bringing it from outside the Shabbat limit, and cutting off its wart, that although they are performed for the sake of a mitzva and they are prohibited only due to rabbinic decree, they do not override Shabbat. Rabbi Eliezer said to him: I do not accept this proof. With regard to this sprinkling itself, I infer that it, too, is permitted for the same reason: If slaughter, which is a biblically prohibited labor, overrides Shabbat, is it not right that sprinkling the purifying water of a red heifer, which is prohibited only due to rabbinic decree, should override Shabbat? You cannot challenge me based on a premise with which I disagree. Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: Or perhaps we can reverse the order of your argument and say the opposite: If, as we know by accepted tradition, sprinkling the purifying water on Shabbat, which is prohibited only due to rabbinic decree, does not override Shabbat, then with regard to slaughter, which is prohibited as a biblically prohibited labor, is it not right that it should not override Shabbat? Therefore, it should be prohibited to slaughter the Paschal lamb when the eve of Passover occurs on Shabbat. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, how can you say this? You have thus uprooted what is written in the Torah: “Let the children of Israel offer the Paschal lamb in its appointed time” (Numbers 9:2); the phrase “at its appointed time” indicates that the offering must be brought on that day, whether it is a weekday or Shabbat. Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: My teacher, bring me an appointed time stated in the Torah for these tasks, namely, carrying the animal or bringing it from outside the Shabbat limits, like the appointed time stated with respect to slaughter. The Paschal lamb must be slaughtered on the fourteenth of Nisan, but there is no fixed time when the animal must be brought to the Temple, and it is therefore possible to transport it before Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any prohibited labor required for the offering of the sacrifice that can be performed on the eve of Shabbat does not override Shabbat; slaughter, which cannot be performed on the eve of Shabbat, overrides Shabbat.