פסחים, פרק ה, משנה ט. משנה זו עוסקת בתהליך שהיה נהוג בהפשטת עורו של קרבן הפסח.
כיצד היו תולין ומפשיטין:
המשנה פותחת: "כיצד תולין ומפשיטין? אונקליות של ברזל היו קבועין בכתלים ובעמודים, שבהן תולין ומפשיטין" - אונקליות (ווים) של ברזל היו קבועות בכתלי העזרה ובעמודים שבה, ובאמצעותן היו תולים את השיות ומפשיטים את עורן.
מי שלא נמצא לו מקום:
"וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט - מקלות דקים חלקים היו שם, ומניח על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה ומפשיט" - מי שלא היה לו מקום לתלות בו את קרבן הפסח שלו ולהפשיטו, נעזר במקלות דקים וחלקים שהיו מונחים בעזרה: מניח קצה אחד של המקל על כתפו ואת קצהו השני על כתף חברו. מקלות אלו היו מעוצבים באופן שניתן לתלות מהם את הבהמה, ובדרך זו היה תולה ומפשיט.
ארבעה עשר שחל להיות בשבת:
"רבי אליעזר אומר: ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתפו, ותולה ומפשיט" - כאשר י"ד בניסן, ערב הפסח, חל בשבת, סובר רבי אליעזר כי המקלות אינם מיועדים במאה אחוז למטרת הפשטת קרבן הפסח, ולפיכך דינם כמוקצה. על כן כל אחד מניח את זרועו על כתף חברו, וכך נוצר מקום שעליו ניתן לתלות את הקרבן ולהפשיטו.
שורש המחלוקת:
דעת חכמים (התנא קמא): אף אם המקלות מוקצה - "אין שבות במקדש", כלומר אין מחילים גזירה זו מדברי סופרים בבית המקדש, ולפיכך היו רשאים להשתמש במקלות.
דעת רבי אליעזר: אין זו שבות נחוצה, שהרי אפשר להסתדר בשימוש בזרועות, ולפיכך אסר להשתמש במקלות בשבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי תליית קרבן הפסח והפשטתו בעזרה - באונקליות הברזל שהיו קבועות בכתלים ובעמודים, ובמקלות הדקים והחלקים למי שלא נמצא לו מקום. כמו כן עמדנו על מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בערב פסח שחל בשבת: האם מותר להשתמש במקלות מכוח הכלל "אין שבות במקדש", או שיש להסתפק בהנחת הידיים על כתפי החברים.