לפנינו משנה ח' בפרק חמישי במסכת פסחים. המשנה קובעת כי כל פעולות קרבן הפסח שנעשו בימות החול נעשו באותו אופן ממש גם בשבת, ללא כל הבדל, מלבד דבר אחד: "שהכהנים מדיחין את העזרה שלא כרצון חכמים" - בשבת היו הכהנים שוטפים את העזרה, היא חצר בית המקדש, ודבר זה נעשה שלא בהתאם לרצונם של חכמים, שהתנגדו לעשיית פעולה זו. פעולה זו נעשתה כמובן גם בימות החול, אלא שבשבת היה הדבר שלא כרצון חכמים.
טעם התנגדותם של חכמים:
חכמים סברו שיש כאן שבות, איסור דרבנן, המבוסס על ההלכה שאין לנקות רצפות בשבת. הטעם לכך הוא החשש להשוואת גומות, כלומר יישור שקעים ובורות שבקרקע, שהוא תולדה של מלאכת חורש - ענף היוצא ממנה, שלפיו אין לתקן את הקרקע בשום דרך. אמנם חשש זה אינו רלוונטי בבית המקדש, אך זהו האיסור דרבנן שנקבע על יסוד מצבים אחרים שאין לנקות בהם.
אף שבאופן כללי הכלל הוא ש"אין שבות במקדש", כלומר אין מחילים איסורי דרבנן בבית המקדש, הדבר תלוי במידת ההכרח שבפעולה. חכמים סברו שאין הדבר נחוץ כל כך, ואילו הכהנים סברו שהוא נחוץ.
אופן ההדחה במקדש:
השיטה שנהגה בבית המקדש הייתה שתעלת מים זרמה דרך המקדש בכל עת. לשם שטיפת העזרה היו הכהנים חוסמים את יציאת המים, כדי שהמים יתמלאו על פני רצפת העזרה וישטפו את הדם, ולאחר מכן היו פותחים את היציאה והמים היו יוצאים. כך נהגו לעשות, ועל עשיית הדבר בשבת נסבה המחלוקת.
דברי רבי יהודה - כוס מדם התערובת:
המשנה ממשיכה: "רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובת, וזרקו זריקה אחת על גבי המזבח" - בעוד כל הדם מצוי על הרצפה, היו לוקחים כוס וממלאים אותה מן הדם המעורב שעל גבי הקרקע, וזורקים אותה זריקה אחת כנגד המזבח. טעם הדבר: שמא היה קרבן פסח שדמו נשפך מן הכלי אל הרצפה, ואם לא נזרק דמו כנגד המזבח אין אותו קרבן כשר. כדי לוודא את כשרותו אמר רבי יהודה שימלאו כוס מכל הדם המעורב ויזרקוה כנגד המזבח. ואולם המשנה מסיימת: "ולא הודו לו חכמים".
יסוד המחלוקת: האם דם מבטל דם?
שורש המחלוקת נעוץ בשאלה יסודית שנחלקו בה רבי יהודה וחכמים - האם דם מבטל דם:
שיטת חכמים: דם מבטל דם, וכמות קטנה של דם מתבטלת בכמות הגדולה ממנה. הדם שעל הרצפה הוא בדרך כלל דם התמצית, שאינו דם הנפש - אין זה הדם שיציאתו גרמה למיתת הבהמה, ואין זה הדם שמן השחיטה הראשונית. כיוון שאין זה אותו דם ראשוני, אין הוא כשר ואין הוא אמור להיזרק על המזבח. ממילא אין בזריקה זו כל תועלת, שכן דם השחיטה שנפל פנימה ולא נזרק - מתבטל.
שיטת רבי יהודה: אין דם מבטל דם, ואפילו כמות זעירה ביותר אינה בטלה. לפיכך יש תועלת וטעם בזריקת התערובת, שכן אותה כמות זעירה של דם שלא הספיקה להיזרק - נזרקת ונעשית כשרה. משום כך סבר שיש לזרוק את הדם על גבי המזבח.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי סדר עבודת הפסח בשבת היה זהה לסדרה בחול, מלבד הדחת העזרה שנעשתה שלא כרצון חכמים מחמת השבות של השוואת גומות; עמדנו על אופן ההדחה באמצעות חסימת אמת המים ופתיחתה; ולמדנו את מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדבר כוס דם התערובת, שיסודה בשאלה אם דם מבטל דם.