פסחים, פרק ה', משנה ו'. המשנה ממשיכה בתיאור סדר הבאתו של קרבן הפסח, ועוסקת בשלבי השחיטה, קבלת הדם, העברתו וזריקתו על המזבח.
"שחט ישראל וקיבל הכהן":
השחיטה נעשתה על ידי ישראל. שחיטת קרבן כשרה באופן כללי אף על ידי מי שאינו כהן, ואף שבדרך כלל היו הכהנים עושים זאת בעצמם, בקרבן הפסח - שבו היו הכהנים עסוקים ביותר - הניחו את השחיטה לישראל, וכך ההלכה למעשה. אולם קבלת הדם בכלי מוטלת על הכהן דווקא, שכן מנקודה זו ואילך זו עבודה שאינה כשרה אלא בכהן.
"נוטלו לחברו וחברו לחברו":
כפי שכבר הזכרנו, נערכה כאן שורה רצופה של כהנים זה אחר זה: המקבל את הדם מוסרו לחברו, וחברו לחברו שאחריו. וכיוון שהיו מעבירים ביניהם את כלי הזהב והכסף, מוסיפה המשנה: "ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן" - הכהן מקבל תחילה את הכלי המלא מן החבר הבא מצד הבהמה הנשחטת, ובאותה שעה מחזיר לו את הכלי הריק, וכך הלאה בכל השורה.
"כהן הקרוב אצל מזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד":
הכהן שבשורה זו שהיה הקרוב ביותר למזבח היה זורק זריקה אחת של דם. קרבן הפסח, בשונה מקרבנות אחרים, אינו טעון יותר מנתינת דם אחת; אך נתינה זו נעשית בזריקה על המזבח, ודווקא במקום המכוון כנגד היסוד - הבליטה היוצאת בתחתית המזבח.
בליטה זו לא הקיפה את המזבח כולו אלא את רובו, סביב שלוש מארבע פינותיו:
בפינה הדרום מזרחית לא היה יסוד.
לפי דעות שונות, אף רוב הצד הדרומי והצד המזרחי היו ללא יסוד.
נתינת הדם כשרה רק במקום שיש בו יסוד, וזו כוונת המשנה באומרה "זורקו זריקה אחת כנגד היסוד".
הגמרא מבארת עוד כי הכהן הקרוב למזבח לא עמד צמוד אליו ממש, אלא היה מהלך כמה צעדים מן המקום שבו קיבל את הדם, ורק אז זורקו. הטעם לכך הוא ההולכה - נטילת הדם והליכה עמו אל המזבח - שהיא אחת מארבע העבודות העיקריות שבהקרבת הקרבן. משום כך הותירו מרווח שיאפשר הולכה בפועל, שאם לא כן הייתה השורה נמשכת עד המזבח ממש ועבודת ההולכה בטלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר העבודה בקרבן הפסח - שחיטה בישראל, קבלת הדם בכהן, העברת הכלים המלאים והריקים בשורת הכהנים, וזריקה אחת כנגד היסוד על ידי הכהן הקרוב למזבח, תוך הקפדה על מקום שיש בו יסוד ועל קיום עבודת ההולכה כהלכתה.