פסחים פרק ה', משנה ד'. נאמר בתורה: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - אין לשחוט את קרבן הפסח בשעה שהחמץ מצוי ברשות. משנתנו עוסקת בהיקפו של לאו זה: על אילו עבודות הוא חל, על מי, ובאילו זמנים.
היקף האיסור:
העבודות: חז"ל למדו שאין האיסור מצומצם לשחיטה בלבד, אלא הוא חל על כל אחת מעבודותיו העיקריות של קרבן הפסח: קבלת הדם, זריקת הדם והקטרת האימורים.
בעלי החמץ: אין נדרש שהחמץ יהיה ברשותו של העושה את העבודה דווקא; די בכך שהחמץ מצוי ברשותו של אחד מבני החבורה הנמנים על אותו קרבן פסח.
העונש: העושה את העבודה באותה שעה לוקה, על שעבר על הלאו של "לא תשחט על חמץ דם זבחי".
"רבי יהודה אומר: אף על התמיד": לדעתו חל אותו איסור עצמו גם על שחיטת תמיד של בין הערביים בערב פסח. מקור הדבר בלשון הכתוב "זבחי": "זבח" - זה קרבן הפסח, ותוספת הכינוי "זבחי" - הזבח המיוחד לי, הוא התמיד.
שיטת רבי שמעון: רבי שמעון מחלק בין הזמנים ובין הכוונות, ויסוד דבריו אחד: החיוב תלוי בכשרות הקרבן הנשחט.
"הפסח בארבעה עשר":
"לשמו - חייב": שחטו בערב פסח, בזמנו, לשם קרבן פסח - הקרבן כשר, ואם היה חמץ ברשותו או ברשות אחד מבני החבורה, חייב.
"ושלא לשמו - פטור": שחטו בארבעה עשר שלא לשם פסח אלא לשם שלמים - הפסח פסול. וכיוון שאין כאן שחיטת קרבן פסח כשר, אין כאן עבירה על "לא תשחט על חמץ דם זבחי", שכן האיסור נאמר דווקא בשחיטת פסח כשר.
"ושאר כל הזבחים, בין לשמן בין שלא לשמן - פטור": שאר הקרבנות הנשחטים בערב פסח, בין ששחטם לשם מטרתם (שלמים לשם שלמים) ובין ששחטם לשם קרבן אחר (שלמים לשם עולה) - פטור. רבי שמעון למד מדרשת הכתוב, שבזמן שחייבים על שחיטת הפסח מחמת החמץ, אין חייבים על שאר הזבחים.
"ובמועד":
"לשמו - פטור": השוחט את הפסח בתוך ימי החג לשמו, לאחר שעבר זמנו, פטור - ואף אם היה חמץ ברשותו. מאחר שעבר זמנו של הפסח, אין זה קרבן פסח כשר.
הגמרא מעמידה דין זה במקרה שבעל הקרבן היה טמא מת ולא יכול היה להקריב את פסחו בזמנו, ועתיד הוא להביאו בפסח שני, חודש לאחר מכן, ולפיכך עדיין שם קרבן פסח עליו; ואף על פי כן, משנשחט שלא בזמנו אין הוא קרבן כשר, והשוחטו פטור. אך אילו לא היה טמא, כל פסח הנשחט לאחר זמנו - שאינו עתיד לשמש עוד כקרבן פסח - דינו כשלמים, והשוחט שלמים לשמם במועד חייב, כפי שיתבאר. לפיכך הוצרכנו להעמיד דווקא במי שעדיין עתיד להקריב פסח כשר.
"ושלא לשמו - חייב": שחט את הפסח במועד שלא לשמו, נאמר לשם שלמים, הרי דינו כשלמים והקרבן כשר, ולפיכך חייב.
"ושאר כל הזבחים, בין לשמן בין שלא לשמן - חייבין": שאר הקרבנות הנשחטים במועד כשרים בין לשמן ובין שלא לשמן, ולפיכך אם היה חמץ ברשותו חייב משום "לא תשחט על חמץ דם זבחי". וכך נלמד מן הכתוב: בזמן שאין חייבים על שחיטת הפסח, חייבים על שאר הזבחים.
"חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה": חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה, וכיוון שקרבן פסול הוא, אף במועד ואף כשחמץ ברשותו - פטור. ובזה נבדלת החטאת משאר הקרבנות, הכשרים אף כשנשחטו שלא לשמן, ולפיכך השוחטם במועד כשחמץ ברשותו חייב.