פסחים, פרק ד', משנה ח'. משנה זו דנה בשורה של מנהגים מפוקפקים שנהגו אנשי העיר יריחו - הרבה לפני שהוקם בה קזינו. על חלק מן המנהגים מיחו חכמים, ועל חלקם לא מיחו. המשנה מובאת כאן משום שהראשון מבין המנהגים קשור לעשיית מלאכה בערב פסח.
"שישה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם":
שישה מעשים נהגו אנשי יריחו: על שלושה מהם מיחו בהם חכמים, ועל שלושה לא מיחו.
שלושה שלא מיחו בידם:
הראשון - העניין הקשור לעשיית מלאכה בערב פסח. לא מיחו בידם, משום שחששו שאם לא ייעשה הדבר מיד ייגרם הפסד פירות ואובדן היבול.
"וכורכין את שמע" - כפי שמבארת הגמרא, היו משמיטים את אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ועוברים ישירות מן הפסוק הראשון של קריאת שמע אל "וְאָהַבְתָּ" - שלא כסדר שתיקנו חכמים באמירת שמע.
"וקוצרין וגודשין לפני העומר" - היו קוצרים את התבואה וצוברים אותה בערימות עוד לפני קצירת העומר והבאתו בבית המקדש. והנה, איסור הקצירה לפני העומר נוהג דווקא בתבואה הראויה להבאת קרבן העומר; ומשדות בית השלחין, הזקוקים להשקיה, אין מביאים קרבן. אנשי יריחו קצרו תבואה משדות מושקים, ולפיכך עצם הקצירה הותרה להם. אולם הגדישה - עשיית ערימה מן התבואה - לא הותרה עד לאחר העומר, והם עשו כן.
אף שנהגו בכך שלא כשורה, לא מיחו חכמים בשלושת המעשים הללו.
"ואלו שמיחו בידם":
"מתירין גמזיות של הקדש" - אנשי יריחו התירו ליהנות מן הגמזיות, הם הענפים והגידולים היוצאים מעצים שהוקדשו. אבותיהם הקדישו את עציהם מפני שאנשים בעלי זרוע היו נוטלים מהם את עציהם וחלקים מהם. אנשי יריחו סברו שרק גוף העץ העיקרי קדוש ולא השאר, ואין הדבר כן: אף הצומח ממנו הקדש הוא.
"ואוכלין מתחת הנשרים בשבת" - היו אוכלים בשבת פירות שנשרו מתחת לעצים. ספק הוא אם נשרו מערב שבת או בשבת עצמה; ואם נשרו בשבת, הרי הם מוקצה, שכן בכניסת השבת היו מחוברים ולא ניתן היה לתולשם. זהו ספק מוקצה, שאינו מותר באכילה, ואף על פי כן נהגו בו היתר.
"ונותנין פאה וירק" - היו נותנים פאה לעניים ומכריזים על חלק משדה הירק שלהם, של ירקות עלים, שיהיה פאה - וממילא אין נוטלים ממנו תרומות ומעשרות. אולם מבחינה הלכתית אין ירקות עלים ראויים לפאה, שכן אחד התנאים לחיוב פאה הוא שיהיה זה דבר שמכניסו לקיום, כלומר הניתן לאחסון, וירקות עלים אינם ניתנים לאחסון, בוודאי ללא קירור. משאינם חייבים בפאה, אף ההכרזה עליהם כפאה אינה תקפה, והיבול נותר חייב במעשר.
בשלושת המעשים הללו מיחו בהם חכמים.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שישה מנהגים של אנשי יריחו. על שלושה לא מיחו בידם: העניין הקשור לעשיית מלאכה בערב פסח (מחשש הפסד פירות), כריכת שמע והשמטת "ברוך שם כבוד מלכותו", וקצירה וגדישה לפני העומר. ועל שלושה מיחו בידם: התרת גמזיות של הקדש, אכילת פירות שנשרו בשבת מחמת ספק מוקצה, ונתינת פאה בירק שאינו חייב בה.