פרק ד', משנה ט'. לאחר שעסקנו במשנה הקודמת בשישה דברים שעשו אנשי יריחו, באה המשנה שלפנינו ומונה שישה דברים שעשה חזקיהו המלך: שלושה מהם הסכימו עמו חכמים, ועל שלושה מהם חלקו עליו.
שלושה מעשים שהסכימו עמו חכמים:
"גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים" - נטל את עצמות אביו, שהיה רשע, וגררן על מיטה עשויה חבלים, דבר הנחשב לביזיון. שתי כוונות היו במעשהו: ראשית, כיוון שהיה אביו רשע, יש בביזיון שנעשה לו מעין כפרה; ושנית, כדי שיֵדעו הבריות שברשעים נוהגים בביזיון, ובכך יתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא.
"כיתת נחש הנחושת" - נחש הנחושת נעשה בידי משה רבנו, כאשר נשכו הנחשים את ישראל במדבר לאחר שהתלוננו על המן. הקדוש ברוך הוא ציווה לעשותו, וכל המביט בו היה מתרפא. אלא שברבות הימים החלו אנשים לעבוד אותו, ולפיכך כיתת אותו חזקיהו כדי שלא ישמש חפץ של עבודה זרה.
"גנז ספר רפואות" - ספר שבו נמצאה רפואה לכל מחלה. חזקיהו חש כי אין הדבר טוב עבורם מן הבחינה הרוחנית, שכן לא היו מתפללים לה': כשחלו, חיפשו בספר וטיפלו במחלתם בדרך זו. על כן גנזו, וחכמים הסכימו עמו.
שלושה מעשים שלא הסכימו עמו:
"קיצץ דלתות ההיכל" - כפיוס למלך אשור, כדי למנוע ממנו לתקוף, קיצץ את דלתות ההיכל שבבית המקדש ושלחן אליו כמס. חכמים לא הסכימו עמו, שכן ראו בכך כניעות מופרזת; לא היה עליו לעשות כן, אלא לבטוח יותר בהשם.
"סתם מי גיחון" - סתם את מי נהר הגיחון, הם המים העליונים. מעשה זה גרם קושי לציבור, שהרי מעתה נתמעטו המים, ואילו עליו היה לבטוח בה'. הנביא אמר לו שיבטח בה', שכן הוא עתיד להגן על העיר ירושלים בזמנו.
"עיבר ניסן בניסן" - עיבר את השנה בהוספת אדר שני במועד מאוחר מדי. את אדר השני יש להוסיף בעודנו אדר, והגמרא מבהירה שלא עשה זאת בניסן ממש, אלא ביום השלושים של אדר. יום זה עשוי היה להיות ראש חודש ניסן: אילו היה אדר חודש של עשרים ותשעה יום, היה יום השלושים נעשה ראש חודש ניסן. ומכיוון שהיה בו הפוטנציאל להיות ראש חודש ניסן, לא היה זה ראוי שיתחיל לעבר את השנה במועד מאוחר כל כך, ולפיכך לא הסכימו עמו. ואף על פי כן נוקטת המשנה בלשון שעיבר את ניסן בניסן.
לסיכום: במשנה זו מנינו שישה מעשים של חזקיהו המלך. שלושה שהסכימו עמו חכמים: גרירת עצמות אביו הרשע לשם כפרה וקידוש השם, כיתות נחש הנחושת שנעשה לחפץ עבודה זרה, וגניזת ספר הרפואות שגרם לביטול התפילה. ושלושה שלא הסכימו עמו: קיצוץ דלתות ההיכל ושליחתן למלך אשור מתוך כניעות מופרזת במקום ביטחון בה', סתימת מי הגיחון שהקשתה על הציבור אף שנצטווה לבטוח בה', ועיבור השנה ביום השלושים של אדר, שהיה בכוחו להיות ראש חודש ניסן.