פסחים פרק ד', משנה ה'. משנה זו פותחת בעיסוק בשאלת עשיית מלאכה בתשעה באב. אדם אמור להתנהג ביום זה בדרך של אבלות, ולפיכך עולה שאלת המלאכה. אין הכוונה למלאכה מן הסוג האסור בשבת, כגון הדלקת אור, אלא למלאכה מן הסוג האסור בחול המועד - עבודה המסיחה את דעתו של האדם מן האבלות.
ובלשון המשנה: "במקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין" - במקום שהמנהג להתיר עשיית מלאכה בתשעה באב, מותר לעשותה. "במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - אין עושין" - במקום שהמנהג שלא לעשות מלאכה, אין עושים.
שורש החילוק בין שני המנהגים:
לכאורה, אם מדובר במלאכה המסיחה את הדעת מן האבלות, ראוי היה שלא לעשותה כלל. אלא שיש המבינים כי קיים הבדל בין אבלות חדשה לאבלות ישנה: איסור המלאכה חל על אבלות שאירעה לאחרונה, כגון אובדן קרוב משפחה, ואילו אבלות ישנה, כגון תשעה באב, אינה גוררת עמה איסור מלאכה.
דינם של תלמידי חכמים:
המשנה ממשיכה: "בכל מקום תלמידי חכמים בטלים" - בכל המקומות אין תלמידי חכמים עושים מלאכה. עליהם להיזהר במיוחד שלא להסיח את דעתם מן האבלות, ואף משום שיש המבינים כי ראוי שתלמידי חכמים יחושו את האובדן באופן חד יותר.
"שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" - אף במקום שהמנהג מתיר עשיית מלאכה, על האדם להשתדל לנהוג כדרך שנוהג תלמיד חכם ולא לעשות מלאכה. חידושה של המשנה כאן, שאין בכך יוהרא - אין חשש שייראה כמתגאה ונוהג מעבר לדרגתו, אלא בעניין כזה ראוי לכל אדם לעשות עצמו כתלמיד חכם ולהימנע ממלאכה.
חזרה לדין ערב פסח:
מכאן חוזרת המשנה לעניין שהוזכר במשנה הראשונה שבפרקנו - עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות, הוא הזמן שבו נשחט קרבן הפסח. "וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערב פסח עד חצות, ובגליל לא היו עושין כל עיקר":
ביהודה: היו עושים מלאכה בערב פסח עד חצות, ורק לאחר חצות היו הכול נזהרים שלא לעשות מלאכה, שכן זהו זמן הבאת קרבן הפסח.
בגליל: לא היו עושים כלל, ונזהרו שלא לעשות מלאכה מתחילת היום.
נמצא שלפי דעה זו, אף שבמשנה הראשונה נאמר באופן כללי שיש בכך מנהגים שונים, משנתנו מלמדת שהמנהג היה תלוי בגאוגרפיה ובמקום שבו אדם נמצא.
ומה דין הלילה שלפניו?
שני המנהגים השונים נאמרו לגבי עשיית מלאכה ביום, ועל הלילה שלפניו נחלקו:
"בלילה בית שמאי אוסרין" - בית שמאי החמירו ואסרו עשיית מלאכה אף בלילה שלפני ערב פסח.
"ובית הלל מתירין עד נץ החמה" - בית הלל התירו בכל מקום עד נץ החמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עשיית מלאכה בתשעה באב תלויה במנהג המקום, ושורש החילוק הוא בשאלה אם איסור המלאכה שבאבלות נאמר גם באבלות ישנה; כי תלמידי חכמים בטלים ממלאכה בכל מקום, ולדעת שמעון בן גמליאל ראוי לכל אדם לעשות עצמו תלמיד חכם ואין בכך יוהרא; וכי בערב פסח נחלקו המנהגים לפי המקום - ביהודה עד חצות ובגליל כל עיקר - ואילו בלילה שלפניו נחלקו בית שמאי ובית הלל, שאסרו והתירו עד נץ החמה.