פסחים, פרק ד', משנה ד'. משנה זו מונה כמה סוגים של מנהגים מקומיים, שיש מקומות שנהגו בהם ויש מקומות שלא נהגו בהם. הראשון שבהם נוגע לעניין קרבן הפסח.
אכילת צלי בלילי פסחים:
"מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים - אוכלין; מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין" - במקום שהמנהג לאכול בשר צלוי בלילות הפסח, מותר לאכלו; ובמקום שהמנהג שלא לאכלו, אין לאכלו.
ומהו טעמו של המנהג שלא לאכול בשר צלוי? מאחר שאין אנו במצב של בית המקדש, הדבר נראה כאילו אוכל אדם מבשר קרבן הפסח מחוץ לירושלים ומחוץ לבית המקדש, דבר האסור כמובן. כדי להימנע ממראית עין זו, נהגו במקצת המקומות שלא לאכול בשר צלוי בליל פסח, ובמקומות אחרים נהגו לאכלו.
הדלקת הנר בליל יום הכיפורים:
המשנה ממשיכה ומביאה מנהג נוסף, ביום הכיפורים: "מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים - מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק - אין מדליקין".
הגמרא מבארת כי שני המנהגים - הן אלו שנהגו להדליק נר והן אלו שנהגו שלא להדליק - מכוונים לתוצאה אחת. שכן תשמיש המיטה בליל יום הכיפורים אסור, וכדי להבטיח שלא יבוא אדם לידי כך נחלקו המנהגים:
המדליקים: לפי שאין אדם משמש מיטתו בחדר מואר, נמצא שהאור עצמו מונע מהם מלשמש.
שאינם מדליקים: אדרבה, האור מביא לידי משיכה זה לזה, ואילו בחושך לא יימשכו זה לזה, ולפיכך אין להדליק נר.
אף ששני המנהגים מכוונים למטרה אחת, מסיימת המשנה וקובעת: "ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים" - בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בסמטאות החשוכות ולצורכיהם של החולים. בכל מקום כזה, שאין בעל ואשתו ישנים בו, אין החשש רלוונטי כלל, ואין בו מנהג להדליק ולא מנהג שלא להדליק. לפי שני המנהגים כאחד מותר להדליק שם נר, שהרי אין שם בני זוג ישנים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מנהגים מקומיים - אכילת צלי בלילי פסחים, שנחלקו בה המקומות מחמת מראית עין של אכילת קרבן פסח מחוץ למקומו; והדלקת הנר בליל יום הכיפורים, ששני המנהגים שבה מכוונים לתכלית אחת, למנוע איסור. ולמדנו שבמקומות שאין בהם חשש, כבתי כנסיות, בתי מדרשות, מבואות אפלים ואצל החולים, מדליקין לכל הדעות.