משנה זו עוסקת במנהגים הנוגעים למכירת בהמות לגויים. העיקרון היסודי העולה ממנה הוא שאין למכור לגוי בהמה גסה מבויתת - פרה, סוס וכיוצא בהן - ובבסיס האיסור עומדים שני חששות שחששו חכמים.
שני החששות שביסוד האיסור:
חשש השאלה והשכרה: שמא במקום למכור לגוי, ישאיל לו או ישכיר לו את הבהמה, והלה יעשה בה מלאכה האסורה בשבת. הגוי עצמו מותר במלאכה, אך בהמה העומדת בבעלותו של ישראל אינה יכולה לעשות מלאכה האסורה בשבת, וזאת מחמת בעלותו. נמצא שאם השכירה או השאילה בלבד, בהמתו עושה מלאכה בשבת.
חשש המכירה בערב שבת: שמא ימכור לגוי סמוך לכניסת השבת, והגוי יבקש לבחון את הבהמה. לעיתים קשה להניע את הבהמה: מניחים עליה משא כדי לבודקה, ופעמים שהבעלים צועק עליה, והיא מכירה את קולו וזזה על סמך זה. החשש הוא שממש סמוך לשקיעה יניח הגוי את אוכף המשא על החמור, והיהודי יאמר "דיו", והחמור ילך - והרי זה מחמר אחר בהמתו בשבת, שהבהמה נושאת משא מחמת מעשיו של היהודי, קודם שמכרה לגוי בפועל.
שאלת המשנה - בהמה דקה:
השאלה שבה עוסקת המשנה היא שאלה של מנהג: האם נהגו שלא למכור אף בהמות בייתיות קטנות, ככבשים, שאינן עושות מלאכה. כלומר, האם כוללים אותן בגזירה שנגזרה מחמת החשש שבבהמות גסות, או לא. המשנה קובעת שהדבר תלוי במנהג המקום:
"מוכרין" - מקום שנהגו בו למכור לגויים בהמות דקות שאינן עושות מלאכה, מותר למוכרן, שכן זהו המנהג.
"אין מוכרין" - מקום שנהגו בו שלא למכור בהמות דקות שאינן עושות מלאכה, אין למוכרן, שכן זהו המנהג.
בהמה גסה - בכל מקום:
אולם בבהמה גסה קובעת המשנה שבכל מקום "אין מוכרין להם בהמה גסה", מן הטעמים שהוזכרו. ובכלל זה "עגלים וסייחים" - אף בהמות גסות צעירות, כעגלים וכסייחים (הוא הכינוי לחמורים צעירים). אף שאין הם מסוגלים עדיין לעשות מלאכה, כיוון שהם מאותו מין של בהמות גסות, נאסרו אף הם.
ובכלל זה גם "שלמין ושבורין" - בין שהם שלמים ובלא מום ומסוגלים למלאכה, ובין שנשברה רגלם ואינם מסוגלים למלאכה. הטעם המבואר: חשש שתתחלף בבהמה שרגלה שלמה - וכשם שבהמה היכולה לעשות מלאכה אין מוכרין אותה, כך אף זו שרגלה שבורה ואינה יכולה לעשות מלאכה, אין מוכרין אותה.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ומתיר למכור בהמה שרגלה שבורה, משני טעמים:
ברור שלא תיעשה בה מלאכה.
אף חשש ההתחלפות בבהמה שרגלה שלמה אינו קיים, שכן אדם ממהר לשוחטה ואינו משהה אותה ברשותו, ולפיכך אין היא נראית לאורך זמן.
שיטת בן בתירא בסוס:
לבסוף מביאה המשנה שבן בתירא התיר למכור סוס. טעמו: אין הסוס בהמת משא, אלא בהמה הנושאת בני אדם, ואדם נושא את עצמו. כלל בידינו ש'חי נושא את עצמו', משום שהוא מסיט את מרכז הכובד שלו, ולפיכך הנושא אדם חי - ואף בהמה הנושאת אדם חי - פטור על הנשיאה, וכלל זה שייך אף כאן.
מאחר שהסוס משמש לרכיבת אדם עליו, הרוכב על סוס בשבת אינו עובר עבירה, משום 'חי נושא את עצמו'. וכיוון שאף אם ירכיב עליו אדם בשבת לא תהא בכך מלאכה מן התורה, התיר בן בתירא את מכירתו. ויש לדייק בלשונו: היתרו הוא למכירת הסוס בלבד ולא לרכיבה עליו, שהרי כל חשש של אדם הרוכב עליו אינו מלאכה דאורייתא ואינו עבירה מן התורה.
לסיכום: למדנו במשנה זו את איסור מכירת בהמה גסה לגוי ואת שני החששות שביסודו - חשש השאלה והשכרה, וחשש מחמר אחר בהמתו בערב שבת. בבהמה דקה הדבר תלוי במנהג המקום, בעוד שבבהמה גסה האיסור נוהג בכל מקום, ובכלל זה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים. עמדנו על שיטת רבי יהודה המתיר בבהמה ששברה רגלה, ועל שיטת בן בתירא המתיר מכירת סוס מכוח הכלל 'חי נושא את עצמו'.