פסחים, פרק ד', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו שאדם היוצא מביתו באופן זמני והולך למקום אחר, חייב לנהוג בחומרות שני המקומות בענייני מנהגים. משנתנו עוסקת ברעיון דומה, אלא שאין היא עוסקת במנהגים אלא בעניין הקשור למצווה - מצוות הביעור בפירות שביעית.
מהי מצוות הביעור:
פירות השביעית הפקר הם, וגדלים בשדה באופן טבעי. אדם שהכניס פירות כאלה לביתו רשאי לאוכלם רק כל עוד מצויים פירות מאותו מין בשדות עבור החיות. מרגע שכלו הפירות מן השדה ואינם מצויים עוד לחיה, חלה עליו חובה להיפטר מן הפירות שבביתו - זוהי מצוות הביעור. משנתנו דנה במי שעובר ממקום שבו מין מסוים עדיין מצוי בשדות למקום שבו כבר כלה, או להיפך.
לשון המשנה:
"כיוצא בו, המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו - חייב לבער". כלומר:
"ממקום שכלו למקום שלא כלו" - נטל פירות ממקום שבו כבר אין למצוא מין זה בשדות, והוליכם למקום שבו הפירות עדיין זמינים.
"ממקום שלא כלו למקום שכלו" - נטל פירות ממקום שבו הם עדיין מצויים בשדות, והוליכם למקום שבו כבר כלו.
בשני המקרים חייב לבער ולקיים את מצוות הביעור, משום שעליו לקבל על עצמו את חומרות שני המקומות: המקום שממנו בא והמקום שאליו הלך.
הקדמה למשנה בשביעית - שלושה מיני ירקות בחבית אחת:
ההלכה הבאה במשנה, דברי רבי יהודה, מחייבת הבנה מעמיקה של משנה במסכת שביעית. בפרק ט' של מסכת שביעית מציגה המשנה מקרה של הכובש יחד שלושה מיני ירקות בחבית אחת, כאשר כל אחד מן המינים כלה מן השדה בזמן אחר. שלוש דעות נאמרו בדבר:
רבי אליעזר - "אוכלן על הראשון": מותר לאכול מן הכבשים רק כל עוד המין הראשון עדיין מצוי בשדה. מרגע שכלה אחד מן המינים והוא מתחייב בביעור, נאסרים כל השאר באכילה, שכן טעמו של אותו מין שכלה מובלע בכולם.
רבי יהושע - "אפילו על האחרון": עמדה הפוכה. כל עוד אחד מן המינים שבחבית עדיין מצוי בשדה, טעמו ומרכיביו מתפשטים בכל שאר התוצרת שבחבית, ומכוחו מותר לאכול את כולם.
רבן גמליאל: הכול תלוי בכל מין ומין בפני עצמו. מין שכלה מן השדה - אסור לאכול ממנו שבחבית, ואילו שאר המינים מותרים.
שיטת רבי יהודה במשנתנו:
רבי יהודה הולך בשיטתו של רבן גמליאל, שהדבר תלוי בכל פרי ופרי בנפרד, ואילו את התנא קמא של משנתנו הבין כרבי יהושע, הסובר שאפשר לאכול אפילו על האחרון. על כך משיב רבי יהודה ואומר שאומרים לבעל כד הכבשים: "צא והבא לך" - כל מה שביכולתו להביא לעצמו מן השדה, אותו הוא רשאי לאכול, ואת האחרים אינו רשאי.
דברים אלו מייצגים את עמדתו של רבן גמליאל: המין שעדיין מצוי בשדה מותר באכילה, ואילו שאר המינים אסורים. זוהי כוונת הלשון "צא והבא לך" - כל מין שניתן למצאו בשדה, ממנו מותר לאכול, ומן האחרים אין.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או להיפך, חייב לבער - מפני שעליו לנהוג בחומרות שני המקומות. כמו כן עמדנו על שלוש הדעות במשנה בשביעית בעניין שלושה מיני ירקות הכבושים בחבית אחת - רבי אליעזר "אוכלן על הראשון", רבי יהושע "אפילו על האחרון", ורבן גמליאל התולה כל מין בפני עצמו - ועל שיטת רבי יהודה במשנתנו, ההולך בדרכו של רבן גמליאל ואומר "צא והבא לך".