פסחים, פרק ד', משנה א'. משנה זו עוסקת באיסור עשיית מלאכה בערב פסח, בשעה שבה רגילים להקריב את קרבן הפסח - מאחר הצהריים ואילך. יסוד הדבר: אין זה ראוי שאדם יהיה טרוד במלאכתו בשעה שעליו להיות עסוק בהבאת קרבן הפסח, ואפילו יש לו מי שמקריב עבורו.
ההלכה התלויה במנהג המקום:
השאלה שמעלה המשנה היא האם הרחיבו חכמים הלכה זו לכל היום כולו, ותשובתה תלויה במנהג: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין; מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין". במקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות היום, הרשות בידו לעשות; ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין לו לעשותה, אלא עליו לנהוג כמנהג המקום. כלל הדבר: אדם נוהג כמנהג מקומו.
העובר ממקום למקום:
מכאן מעלה המשנה שאלה נוספת: מה דינו של המשנה את מקומו? בין שהלך ממקום שעושים בו מלאכה בערב פסח בבוקר למקום שאין עושים בו, ובין שהלך ממקום שאין עושים בו מלאכה למקום שעושים בו - נותנים עליו את חומרי שני המקומות: חומרי המקום שיצא משם, וחומרי המקום שהלך לשם.
המשנה מסיימת ש"אל ישנה אדם" ממנהג המקום שבו הוא נמצא, מפני שאין הדבר צריך להביא לידי מחלוקת, בכך שאינו נוהג כמנהג אותו אזור.
מחלוקת אביי ורבא בביאור הסיפא:
בגמרא נחלקו אביי ורבא בהבנת תכליתו של משפט אחרון זה:
לדעת אביי: הדברים מתייחסים למי שהלך ממקום שעושים בו מלאכה למקום שאין עושים בו. באים ואומרים לו: אל תשנה ממנהג המקום שאליו הגעת, ואל תעשה שם מלאכה, שכן אין עושים שם מלאכה, ואחרת יביא הדבר לידי מחלוקת. אך ההולך ממקום שאין עושים בו מלאכה למקום שעושים בו, שומר על חומרת המקום שממנו בא ואינו עושה מלאכה.
לדעת רבא: השורה האחרונה עוסקת דווקא במי שהלך ממקום שאין עושים בו מלאכה למקום שעושים בו, ובאה ללמדנו שאף שהוא נמצא כעת במקום שמנהגו לעשות מלאכה והוא אינו עושה, אין לו לחשוש. שהרי כל תכליתה של הלכה זו היא שלא יגרום למחלוקת, והימנעותו ממלאכה אינה סימן ואינה סיבה למחלוקת, שכן אנשים רבים אין להם עבודה ואין להם מה לעשות. נמצא שאי־עשיית המלאכה אינה מעידה כלל שהוא חולק על מנהג המקום.
הערה חשובה אחת לגבי משנה זו: כל ההלכה הזאת, שעליו לשמור על מנהג המקום שממנו בא, נאמרה דווקא כאשר בדעתו לחזור לשם. אולם אם עבר למקום החדש דרך קבע, נוהג הוא לגמרי כמנהג אותו מקום חדש שבו הוא נמצא.