פסחים, פרק ג', משנה ז'. משנה זו דנה במקרה של התנגשות בין חובת ביעור החמץ לבין מצוות אחרות המוטלות על האדם באותה שעה, ובשאלה איזו מהן נדחית מפני חברתה.
לשון המשנה:
"ההולך לשחוט את פסחו" - מי שיצא מביתו כדי לשחוט ולהביא את קרבן הפסח.
"ולמול את בנו" - או שיצא לקיים ברית מילה לבנו.
"ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו" - או שיצא לסעודת אירוסין בבית חמיו לעתיד.
ובעודו בדרך לקיים מצוות אלו, "ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו". אמנם בידי כל אדם לבטל את החמץ, אך אף המבטל חייב להשמיד את החמץ בפועל. השאלה היא, אפוא, האם במצב זה ניתן לסמוך על הביטול בלבד, או שמא עליו לשוב לביתו ולבער את החמץ ממש.
על כך מחלקת המשנה בין שני מצבים:
"אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו - יחזור ויבער" - כאשר יש שהות לשוב ולבער את החמץ ולאחר מכן לקיים את המצווה, חלה עליו החובה לחזור ולבער תחילה, ורק אחר כך לקיים את מצוותו.
"ואם לאו - מבטל בלבו" - כאשר אין די זמן לשניהם, יקיים את המצווה ויסתפק בביטול החמץ. נוסח הביטול נאמר בפיו, ואין הוא נדרש לבער את החמץ בפועל.
מצוות של הצלת נפשות:
שונה הדין כאשר האדם יוצא למצווה שיש בה הצלת נפשות, שהיא מצווה גדולה הרבה יותר, והמשנה מונה כמה מקרים:
"להציל מן הגייס" - להציל אנשים מפני צבא פושט.
"מן הנהר" - מפני נהר המציף.
"ומן הליסטים" - מידי שודדים.
"ומן הדלק" - מפני דליקה.
"ומן המפולת" - מבניין שנפל, כגון ברעידת אדמה.
בכל אלו "יבטל בלבו" - ואין מחלקים כאן בין מי שיש לו שהות לחזור לבין מי שאין לו, שכן בכל המקרים הללו הזמן קריטי, וככל שיגיע לשם מהר יותר כן ייטב.
שביתת הרשות:
לעומת זאת, "ולשבות שביתת הרשות - יחזור מיד". מי שהיה בדרכו להניח עירוב תחומין לצורך רשות, שאין בו מצווה חשובה אלא דבר שרצה לעשות, ונזכר שיש לו חמץ בביתו - עליו לחזור מיד ולבער את החמץ.
אולם אם המטרה שלשמה הניח את עירוב התחומין הייתה מטרה של מצווה, כגון ניחום אבלים, שמחת חתן, הליכה לבית המדרש או הקבלת פני רבו וכיוצא בהם, דינו כדין ההולך לשחוט את קרבן הפסח, אף שאין זו מצווה גדולה כמותה: אם יש שהות - ילך ויבער את החמץ ויחזור למצוותו, ואם לאו - יסתפק בביטול בלבד.
קושיית התוספות:
התוספות מקשים כאן: הרי ההלכה היא שאין מערבין עירובי תחומין אלא לצורך מצווה. אם כן, לכאורה כל המקרים כלולים במצווה, ומהי אותה "שביתת הרשות" שבגינה חייב לחזור מיד ולבער את החמץ?
מתרצים התוספות שמדובר במי שהולך לשמח את עצמו בלבד, להנות ולשמוח לרגל הפסח בבית חברו או קרובו. יש בכך די בגדר מצווה כדי להתיר הנחת עירוב תחומין, אך אין זו מצווה שבעבורה יידחה ביעור החמץ - ביעור החמץ קודם לאותה מצווה מינימלית.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר העדיפויות בהתנגשות שבין ביעור החמץ למצוות אחרות: ביוצא לשחוט את פסחו, למול את בנו או לסעודת אירוסין - אם יש שהות יחזור ויבער, ואם לאו יבטל בלבו; ביוצא להצלת נפשות - יבטל בלבו בכל אופן מפני דחיפות השעה; ובהולך לשבות שביתת הרשות - יחזור מיד ויבער, ואילו שביתה לצורך מצווה דינה כדין ההולך לשחוט את פסחו. ולדעת התוספות, אף "שביתת הרשות" יש בה שמץ מצווה המתירה עירוב תחומין, אך אין בכוחה לדחות את ביעור החמץ.