פסחים, פרק ג', משנה ו'. משנה זו עוסקת במקרה שבו חל ארבעה עשר בניסן, ערב פסח, ביום השבת. השאלה הנידונה בה היא כמה מן החמץ יש לבער עוד מלפני כניסת השבת, ומה ניתן להותיר ולבערו בשבת עצמה.
שלוש דעות נאמרו במשנה:
רבי מאיר: "ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערים את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר" - לדעתו יש לבער את כל החמץ עוד קודם כניסת השבת, בין חולין ובין תרומה, חוץ מן הכמות הדרושה לאכילה בשבת עצמה.
חכמים: "וחכמים אומרים: בזמנן" - אין צורך להקדים ולבער את הכול מלפני השבת, אלא ניתן לבער את החמץ בזמנו, בשבת: לאוכלו או להאכילו לבהמות, וכך יכלה כולו קודם סוף זמן אכילת חמץ. אין אפוא מקום לחשש ולדאגה מלפני השבת.
רבי אלעזר בר צדוק: "תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן" - הוא מחלק בין שני סוגי המאכלים. את התרומה יש לבער מלפני השבת, שכן מעטים הם הרשאים לאוכלה - רק כהן, ובטהרה - ואין די אוכלים שיכלו אותה בזמן. ואילו בחולין ניתן לסמוך על דברי חכמים, שכן מצויים די אוכלים שיכלו אותם במהלך השבת: האדם עצמו, בהמותיו וכיוצא בזה, ובידו לסלקם קודם סוף זמן אכילת חמץ.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בדין ערב פסח שחל בשבת: רבי מאיר מחייב לבער את הכול מלפני השבת, למעט מזון השבת; חכמים מתירים לבער הכול בזמנו בשבת; ורבי אלעזר בר צדוק מחלק בין תרומה, שאין די אוכלים לכלותה ולכן מבערים אותה מלפני השבת, ובין חולין, שאותם מבערים בזמנן.